סנטימנט

סנטימנט
 
זוהי תזכורת שנועדה לציין שלא כל הנוצץ זהב. כולנו שמענו שהיופי הוא בעיני המתבונן.
מדוע? ואפילו – כיצד? האם יש נורמה או צורה קבועה של יופי שאליו העין מקשרת את האובייקט? אך היופי הרי לובש צורות רבות מאוד, וצורה אחת לעתים קרובות אינה בת-השוואה לאחרת. ה'צורה' חייבת אפוא להיות התרשמות סובייקטיבית מן היופי, שאינה כפופה למערכת סמלים פורמלית, שאליה מקשרת ה'עין' את מה שהיא 'רואה', ולא צורה. קישור זה אינו אלא רגש שמעורר ה'מראה' שבו מתנסה ה'עין' בהתייחסו למה שמורגש (כאן יש לזכור שה'עין' היא כמובן לא 'העין הפיזית' המשמשת לראייה. לשמיעת קונצרט נפלא אין כמובן שום קשר לגלגל העין או לקשתית). אם כך, ל'מראה' דבר-מה המתקשר באופן חיובי לרגש 'מותנה' הקיים מראש באדם, החושים רושמים רגש מוכר ונעים; נעים במובן שמה שמורגש 'מקושר באופן נעים' למה שכבר קיים כ'ידע מוקדם' ביחס למה שמתקבל כסנטימנט של 'היופי' או כמה שמקושר אל 'היופי'. אותו רגש הוא אם כן יחסים; ויחסים אלו הם סנטימנט המקושר ליופי. כאשר הסנטימנט הוא חיובי, החוויה מספקת. כאשר הסנטימנט הוא שלילי ביחסיו – כלומר, אם הוא מרוחק ממה שמתקבל או ממה שידוע כיופי – הוא מעורר אימה, פחד, תוקפנות, גועל, דחייה או סתם חוסר הנאה. כך או כך, יש לזכור שאלו תמיד יחסים, חיוביים או שליליים, עם יופי.
 
תוך שאנו שומרים כל זאת בתודעתנו, הבה נפנה אל הסנטימנט כשלעצמו. כל פעולה גורמת לתגובה, אך אל המילה 'גורמת' יש להתייחס בזהירות, כי לעתים קרובות מאוד אנו רואים שהסיבה אינה אלא התוצאה, ושהתוצאה היא הסיבה לסיבה. תגובה זו יכולה באופן מיידי להיות או לא להיות פיזית; בכל מקרה, כל פעולה בכל רמה מהדהדת בכל הרמות האחרות, ולפעולות שאינן פיזיות יכולות בה במידה להיות תוצאות פיזיות. פירוש הדבר שלתוצאות אלו חייבות להיות סיבות פיזיות, אף שאותן סיבות פיזיות בתורן יכולות להיות התוצאות של סיבות שאינן פיזיות, וכן הלאה. כעס אינו פיזי, אך התוצאה שלו היא פיזית, כאשר נוצר עודף אדרנלין, ותוצאה זו היא הסיבה לביטוי כעס במונחים פיזיים, כגון התפרצות, ריב וכו'. גם תוצאה בדמות התעלמות מסכנה גופנית, הידועה כאומץ לב, היא תוצאה שאינה פיזית. לסנטימנט, אף שאינו פיזי, יש אפוא תוצאות פיזיות, ולכן כל סנטימנט מיתרגם בדרך זו או אחרת לביטוי פיזי. נראה, אם כן, שפעולות שאינן פיזיות מעוררות כך או אחרת ביטויים פיזיים.
 
עם זאת, אין זה בהכרח מהלך בלתי נמנע. במקום פעולה הנובעת מסנטימנט המעורר פעולה פיזית, אפשר שהפעולה (תוצאת הסיבה) תהפוך לתוצאה שאינה פיזית. דוגמה נשגבת לכך היא תפילתו של ישו: 'סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים'. מצוקתו של ישו בשעה שהיה נתון בידי אויביו מנעה ממנו פעולת נקם, כמו למשל להשיב מכות; אך שום דבר לא מנע ממנו, למשל, לירוק בפניהם או לפחות לקלל אותם, כפי שרבים כל כך היו עושים באופן אוטומטי. אנו יכולים להסיק מכך שאנשים מסוימים, המסוגלים לראות לעומקן של פעולות והיודעים את החולשות של יריביהם – כלומר, יודעים בבירור, באופן שלם ומתוך אינטימיות מלאה את הנחות היסוד העומדות בבסיס פעולותיהם – אנשים אלו יכולים להגיע לתוצאה שהיא באותה רמה שבה הם ממוקמים, ולהגיב באותה רמה, עם תוצאה ראויה. אך אותה תגובה ברמה ההולמת יכולה להיות, כפי שאנו רואים, אך ורק תוצאה של ידע של הנחות היסוד: ידע הנובע ממראה הכולל את מלוא מורכבותם של הרשמים ומאחד אותם למה שידוע כ'גוף ידע'.
 
סנטימנט ללא ידע, אינו שונה, אם כן, מרגש סובייקטיבי, בלתי מאופיין, לא ברור, מעומעם, מטושטש ונטול קשר הגיוני לאירועים קודמים. כאשר ילד בוכה משום שהרחקת ממגע ידו את הנוזל האדום, המר והרעיל שאותו ברצונו לשתות, אין הדבר נובע מסנטימנט ברור הקשור לאהבה לאותו נוזל, שהוא גם מר וגם רעיל; זהו פשוט ביטוי של רגש סובייקטיבי ובלתי מאופין שאין לו קישור להנחות של ידע ושל היגיון, אשר אילו היה קיים, היה מבהיר לילד שנוזל זה, על אף היותו אדום, הוא מר ורעיל, ושישנם נוזלים אחרים שהם גם אדומים, גם מתוקים וגם בריאים. אילו ידע הילד את כל ההנחות הללו, הוא לא היה בוכה בשל הנוזל האדום המזיק, והיה מבקש במקומו את הנוזל האדום והמתוק. במקום הרגשות המעורפלים המתבטאים בדמעות בגין נוזל זה, היה הילד שומר את הסנטימנט שלו לנוזלים אדומים שהם גם בריאים וגם נעים למראה.
 
זה מוביל אותנו לגורמים הבאים: קורלציה ממירה עובדות לידע, וידע מתמיר רגשות לסנטימנט. יתרה מזאת, אותו סנטימנט, בין אם חיובי ובין אם שלילי, מתייחס תמיד ליופי, וסנטימנט יכול באותה מידה להיות תוצאה או סיבה של פעולה פיזית או לא-פיזית, כאשר הסיבה או התוצאה שלו זוכים לתגובה, להדהוד, או פשוט לביטוי, ברמה אחת או יותר, בהתאם להתפתחותו של האדם.
 
במקום שיש בו לימוד של ידע איזוטרי, דוגמת אחדות הקיום, הכולל באופן טבעי את העולם הטרנסנדנטי ואת העולם האימננטי, ובכך את עולם התופעות, ואת הידיעה שהמניע הראשוני של כל ההתגלמות הוא אהבה, ושהמטרה הסופית של אהבה היא יופי – במקום שכזה לא מן הנמנע שנטבול בסנטימנט ככל שנתקדם לאורך הדרך. כדי לומר זאת בדרך הולמת יותר, הסנטימנט המתפתח בתוכנו, שאותו סביר שנפגוש לאורך הדרך, הוא הסנטימנט של אהבה. כמו כל סנטימנט, גם הסנטימנט של אהבה דורש, על כן, קורלציה, ידע, יחס ליופי וכד', כפי שראינו קודם, בד בבד עם תגובה, שאף היא, כפי שראינו, ביטוי.
 
כאשר אנו לוקחים את סנטימנט האהבה כמניע ראשוני לבריאה ולקיום בעולם התופעות, ברור ובלתי נמנע שנצטרך לעסוק גם בביטוי שלו, כלומר, באהבה. בלימודים בדרך זו, אהבה ועיסוק באהבה הם הכרח.
הבה ניזכר כאן בסיפור על המורה אשר פגש את מי שביקש להיות תלמידו. לאחר ששוחח עמו, גילה המורה שהתלמיד-לעתיד מעולם לא התאהב, ושלא היה דבר שאהב. הוא אמר לתלמיד: 'צר לי, אך איני יכול לעשות למענך דבר'. שפוף ראש ועצוב עמד התלמיד לסגור מאחוריו את הדלת, כאשר המורה ניסה שוב וקרא לעברו, 'חכה. האם באמת אין בעולם דבר שכלפיו אתה חש ולוּ מידה זעירה ביותר של אהבה או של קשר?' האדם שבפתח הדלת אמר, 'כן, יש לי חמור שאני מחבב מאוד. אני יכול אפילו לומר שאני אוהב אותו מאוד'. 'בוא חזרה', אמר המורה, 'לפחות יש משהו שאפשר להתחיל ממנו'.
 
ביסוד הקיום הפרימיטיבי שלנו – את המילה הזו יש להבין בצורה החיובית ביותר – מונח סנטימנט האהבה, שאותו אנו יכולים לכנות, בהתאם ל'ידע' שלנו, התלוי ברמה או בדרגה שבה אנו מצויים, 'אהבה עצמית' או 'אהבה אנוכית' או 'אהבה חייתית' וכיו"ב. הביטוי של אהבה זו, ברמה או בדרגה זו, אינה אלא סקס. במרחק זה מן הידע, או במילים אחרות – בבורות יחסית כמעט מוחלטת, אין כמעט שום דרך להגדיר ביטוי זה באופן אחר. אפשר אפילו לומר במידה רבה של ביטחון שברמה או בדרגה זו של 'שפל השפלים' – ה-אספאל א-סאפילין – כמעט לא יכול להיות למניע הראשוני של הבריאה ביטוי אחר מלבד סקס. בהילקח בחשבון שרוב המין האנושי נמצא ברמה זו, אין פלא אפוא שהפסיכואנליזה הפרוידיאנית מתבססת על תמורות שונות של סקס – והצדק עמה. אפילו בתת-המודע שלו, האדם הראשוני אינו משוקע בדבר מלבד סקס.
 
אם אתה מעמיק לרדת לחקר התת-מודע של רוב בני האנוש, אפילו במקרים של סקס מן הסוג המעוות והעקום ביותר, אי אפשר להתעלם מלהבחין בשבריר של כמיהה – ומדובר בכמיהה אמיתית – להתמיר סקס לאהבה, גם אם הכמיהה עדיין אמורפית.
 
אך האם כמיהה היא אהבה? התשובה היא בו-זמנית כן ולא. כל עוד כמיהה אינה מכווננת לידע ולמודעות, מדובר אך ורק בשלב הראשון בסולם הביטוי. הכמיהה החייתית, הכמיהה של הסקס מניאק, הכמיהה של הפסיכופאת – כולן גרסאות של 'שפל השפלים' בסולם הביטוי. מאחר שכל ביטוי הוא ביטוי של אהבה, שכן אהבה היא המניע הראשוני להתגלמות, וההתגלמות בהתבטאותה נובעת מה'אהבתי להיוודע' הראשוני, זוהי גם כן, במידה כלשהי, אהבה. אך בה בעת זו אינה אהבה, שכן היא עדיין חסרה את מה שהופך אהבה לאהבה, במובן הנכון של המילה: מודעות וידע. מכאן שמדובר ביחסים בלתי מספיקים או בלתי בשלים; יחסים שהקשר שלהם עם יופי מהותי הוא כה מרוחק, עד שהם למעשה כבר אינם אהבה. כאשר לבן מרוחק כל כך מלבן ומעורב בהיפוכו, שחור, הוא עתה כהה, אפור עמום, ולא עוד לבן.
 
כפי שכולנו יודעים, כדי לטפס בסולם, יש להתחיל בתחתית, במקום שבו מוצב הסולם, ולעלות שלב אחר שלב אל הקצה. אינך שובר את השלבים הראשונים שכבר עברת ומסלק אותם; הם נשארים במקומם – אמצעים ראשוניים להתקדמות שבאמצעותם עברת והגעת או התקדמת לרמה אחרת. כאשר אדם מגיע לקצה, לפני השטח, אין הוא עסוק עוד בשלבים הראשונים של הסולם, שדרכם טיפס מעלה. למעשה, אם אדם ממשיך להתייחס אל השלבים הראשונים, אלו שבחשכת הבאר, הוא בוודאי אינו נהנה באופן מלא ממצבו החדש, מהיותו על פני השטח ובאור מלא. ליהנות פירושו דבר אחד בלבד: להעריך. ובהקשר זה יש להוסיף, שאם אדם אינו מעריך באופן מלא את מה שיש לו, או את מה שניתן לו – והערכה כוללת בהכרח הוקרת תודה על שיש לו את אותו הדבר – הוא ללא ספק יאבד אותו, או במילים אחרות, מה שניתן לו יילקח ממנו.
 
רובנו פה נמצאים במצב חדש – כולנו ללא ספק השתננו מאז שהגענו לכאן לראשונה. מתוך מודעות וידיעה של מצבו החדש, אל לנו לחזור אחורה אל אותם ביטויים שהתרגלנו אליהם כשהיינו בשלבים הראשונים של הסולם שבאמצעותו הגענו למצבנו החדש. התייחסות זו אל מה שמאחורינו היא לעתים קרובות לא רק מנטלית; במקרים רבים היא גם פיזית. סנטימנט התעורר בנו באורח בלתי נמנע, שכן אנו עוסקים בסנטימנט. אך עתה, במצבנו החדש, עלינו להיווכח שאותו סנטימנט במטמורפוזות הבאות שלו הוא זאוק – טעם. ואסור שהביטוי שאנו נותנים לסנטימנט זה, מעתה והלאה, יהיה בהתייחס לעבר; עליו להימצא ביחס אמתי למה שהננו עתה. לכן עליו להיות פועל יוצא מן הידע החדש שרכשנו, מהאפשרות החדשה למודעות שגילינו. אם אנו מקשרים את הסנטימנט שמתעורר בנו עתה, בדרגה החדשה, חזרה לסקס ולתשוקה כלפי האדם הראשון מן המין הנגדי שיש לו משיכה כלשהי כלפינו, וקוראים לכך ביטוי של אהבה, או חוזרים ומתרגמים את החדש למונחים הישנים.
 
הסכנה טמונה בהתנהלות שלנו, שעדיין לא הדביקה, התאימה את עצמה, למצבנו ההתפתחותי החדש. בקיצור, הסכנה היא של ביטוי הרמה החדשה של הסנטימנט באמצעות הכלים שהתרגלנו להשתמש בהם בעבר.
גם אם איננו מכווננים עדיין לגמרי למצבנו החדש, יש שלבים אחרים בסולם, גבוהים מן המקום שאליו הגענו, קרובים יותר למשטח שבו אנו מצויים עתה, שאליהם ביכולתנו להתייחס. בקיצור, עובדה בלתי ניתנת לערעור היא שבשבילנו, לחזור עתה ולהתייחס אל ההתחלה יהיה ביטוי של העדר הערכה מלאה למצבנו החדש. בעניין זה עלינו להיות זהירים, ולא להלביש את כל סנטימנט האהבה שלנו במלבוש פרימיטיבי.
 
מעט תרגול של מודעות ושל קורלציה הם מהותיים לעניין זה. אם באמצעות מודעות אנו יכולים לעשות קורלציה בין עובדות מסוימות, ואז להמיר אותם ל'גוף ידע', אזי, חמושים באותו ידע, אנו יכולים להיות בטוחים שהסנטימנט החדש שהתעורר בנו יכול להיות סיבה או תוצאה, ושניהם יכולים למצוא ביטוי במישור הפיזי או בכל מישור אחר. האפשרות לתת לו ביטוי ברמה שאנו כמהים אליה תלויה, אם כן, בנו. אם אנו אנשים של זאוק (טעם), ניתן לסנטימנט את הביטוי המגיע לו, בהתאמה למצב החדש שאליו הגענו; אם איננו מוקירים תודה, ניתן לו ביטוי המתייחס לשלבים שדרכם הגענו, ואם ניתן לו ביטוי המייחס אותו לשלבים הראשונים בסולם ההתקדמות שלנו, אנו שבים אל המקום שבו היינו.
אנו יודעים שאהבה כוללת סקס, כשם שאנו יודעים שסקס אינו אהבה. בשלמותה, אהבה היא אהבתו של האדם השלם – אינסאניאל-קאמיל. האהבה שלו היא אוניברסלית. הוא מכיל את כל המצבים והדרגות. מעשה האהבה שלו, האהבה הפיזית שלו, כבר אינה אך ורק סקס. הסקס שלו הוא האחדות שלו. התרגום של מעשה זה לאימננטיות הוא ערנותו של ביאזיד אל-בסטאמי. היה זה לילה של ירח מלא בבסטם, לילה קסום במיוחד. כולם ישנו באותה שעה מאוחרת של הלילה, בלבד ביאזיד. כאשר משכימי הקום לתפילת הבוקר פגשו אותו מגיע שלא מכיוון ביתו, הם שאלו אותו היכן היה כל הלילה. ביאזיד ענה, 'היה זה ליל ירח מופלא, ולא היה אף אדם ער שיוקיר את היופי. לכן היה עליי לצאת החוצה בעצמי כדי שיופיו לא יחלוף מבלי שאיש נוכח בו'. היופי שלו באימננטיות, אסור שיחלוף ללא הוקרה. מה שחסרי המודעות מייחסים לאחדות הפיזית של האדם השלם במיטה הוא חסר חשיבות. כאן יש אחדות באימננטיות; מה שידוע ברבים כ'יחסי מין' הוא המרה פיזית של סיבה שאינה פיזית לתוצאה, כאשר הסיבה עצמה היא תוצאה של יופיו שלו, כשהוא מבוטא דרך הסנטימנט הידוע כאהבה, הכוח המניע המפעיל את כל הרמות. כאן זיכרו מה הוא אומר: 'כאשר גבר ואישה אוחזים ידיים באהבת אמת, כל הרחמה (חמלה וחסד) שלי עוברת דרך אותן ידיים'.
 
מי ייתן והוא ידריך אותנו בכל הוויתנו, בכל הסנטימנטים ובכל הפעולות, ומי ייתן שכל אלו יבוטאו בתואם עם מטרתנו – אחדותו שלו. בקיצור, לפני כל צעד שאנו נוקטים, לא משנה עד כמה חסר חשיבות או דחוף, ולמעשה בכל נשימה שאנו לוקחים, טוב שנאמר את התפילה הידועה כתפילתה של פאטימה: 'אדוני, אל תעזבני לבד עם עצמי'.
יא האדי, יא חאכים.