ענווה

ענווה
 
אף אחד אינו חופשי לחלוטין מגאווה, כל עוד הגאווה אינה מותמרת בתהליך הלמידה לכָּבוד הנשען על ענווה.
מטרת כל הלימודים שלכם היא להביא אתכם להיווכחות באחדותכם המהותית עם הקיים המוחלט האחד והיחיד. כאן זיכרו שהמילה 'מהותית' פירושה בעיקר 'במהות שלכם', כמו גם במקור הווייתכם ובָאמת שלכם.
 
ההיווכחות ב'אחדותכם המהותית' יכולה להתרחש אך ורק כתוצאה מענווה מוחלטת של האגו, אשר מוכן לקבל ידע זה ולהפוך אותו לאמונתו שלו. ידע זה אינו רק קבלה בעלמא של "קונספציה" או של "תיאוריה". האגו אשר מכוונן להתייחס ואפילו להסכים לתיאוריה או לקונספציה כזו, ולכל מה שתרצו, יכול לקבל את כל אלו, ועדיין להמשיך, מבלי להיות מושפע מכך, בקיומו העצמי, הנפרד והאשלייתי, במנותק מן האמת הבסיסית של "אחדותכם המהותית".
 
כאשר אתם הופכים אמת זו להיווכחות, אתם מודים באופן מוחלט שלא קיימים יחסים בין האגו לָאחד – דרך האחד, עם האחד, בתוך האחד, יחד עם האחד וכו' – למעט העובדה שאותו אגו כבר אינו האגו שהכרתם עד כה, אלא שלוחה שלה"אגו" של האחד בדטרמינציה אחת ויחידה, דיפרנציאציה, אינדיווידואציה שלו ככל אחד מכם. זה מה שהניע אתרוּמי לכתוב את המסנאווי, וזהו גם נושא הסיפור על השיחה בין רומי ליוּנוּס אֶמְרֶה. וזה הסיפור: יום אחד נפגשו רומי ויוּנּוס אֶמְרֶה וקיימו ביניהם שיחה נעימה ואינטימית, שבה סיפר רומי ליונוס את כל מה שעשה, כשהוא מדקלם להנאת שניהם כמה קטעים מכתביו הנשגבים. יונוס אֶמְרֶה היה מרוצה ומלא הוקרת תודה, אך בצניעותו המוחלטת, נכנס בו ספק באשר ליכולתו האישית לעשות כדבר הזה. הוא אמר: "כמה אמתי, כמה מלא אהבה, אך השתמשת בכל כך הרבה מילים כדי לומר דבר כל כך פשוט. לעולם לא הייתי מצליח לעשות זאת". רומי שאל אותו: "איך הייתי אומר זאת?" ויונוס אֶמְרֶה, שהיה 'משורר עממי', ענה:
"עטפתי את עצמי בבשר ובעצמות
והופעתי כיונוס".
 
מה שמשתמע מכך הוא שאתם, כישות נפרדת, אינכם נוכחים, מבינים או יודעים דבר, ואם לומר את האמת – אינכם קיימים כלל. האם האגו שלכם, הנפס שלכם, יכול להרשות לעצמו לקבל הנחת יסוד שכזאת? האם האגו שלכם עניו מספיק כדי להודות במלוא הצניעות שהוא אינו קיים כיישות נפרדת? שמלבד היותו שלוחה של האגו שלו, אין הוא קיים כלל? אם האגו שלכם מקבל זאת, הוא מת לעצמו ולמעשה קם לתחייה במציאות האמת. אלו הם פַנַה (התאיינות) ובַּקַא (הישארות). זהו מוות בתוך החיים. אולם אל להיווכחות זו להישאר בגדר השגה אינטלקטואלית או הגיונית בלבד, שאותה קל לקבל על סמך הנחת היסוד המקורית של אחדות הקיום. אם מדובר אך ורק בהיסק לוגי ובהבנה אינטלקטואלית של רצף הגיוני, אזי נוצר סוג של מציאות מפוצלת, ומה שידוע כ"היווכחות" אינו מושג לעולם.
למעשה, אדם אכן מגיע לָאמת דרך הנחה הגיונית ואינטלקטואלית הגורמת לו "לדעת" שהקיום שלו אינו אלא דטרמינציה בתוך דיפרנציאציה, עצמיות שהיא אינדיווידואציה שלו. אולם מי שמזמין ומקבל את האמת זה תמיד אתם, מתוך הערכה סובייקטיבית המזהה טיעון אינטלקטואלי כאמת. מקבל הטיעון, אם ילחצו עליו מעט, יכול אף להתקדם ולהודות, כמסקנה הגיונית, באמיתות הטיעון ביחס לעצמו. אך אם הנפס, האגו, מקבל על עצמו טיעון הגיוני זה בתור הנחה אינטלקטואלית, הוא ימשיך לשַמר אוטונומיה מלאה על קיומו הנפרד כמי ששופט את תוקפו של טיעון זה. האגו יבחן את תוקף האמת הזו כאובייקט אשר יכול לחול אפילו על עצמו, אך לא יתיר לה להפוך למציאות שלו, וכך ישַמר ייחודיות משל עצמו, אשר בה בעת תודה באופן אינטלקטואלי שהיא אינדיווידואציה של האחד. באדם זה נמצאות אפוא שתי "אמיתות"-לכאורה המצויות בקונפליקט, האחת – הקבלה השכלית של האמת, והאחרת – אינדיווידואליות רגשית אגוצנטרית המכחישה בפני עצמה את המסקנה הטבעית שקיבל ההיגיון שלה. ובמקום שיש בו הפרזה אמוציונלית, קיים מצב מעורפל, נעדר בהירות.
 
ואולם, כאשר שימור העצמיות הרגשני של האגו מגיע, דרך פעולת הענווה, לידי קבלת סנטימנט, לידי הרגשה שאין מנוס מן האמת המדוברת, האגו מוצא את עצמו מחויב לפַנות את הדרך בפני בהירות ההיגיון, המודה כעת לחלוטין בּאמת המדוברת. בנקודה זו, תחושת האמת וההרגשה ביחס אליה משתלטות על המצב, שהיה תפוס עד כה בידי האמוציות, ואין עוד מקום להמשכיותה של העצמיות הנפרדת.
 
כך או כך, "אובדן" העצמיות הוא דמיוני. ההיווכחות של אדם בהיותו דיפרנציאציה ואינדיווידואציה של ההוויה האחת המוחלטת בוראת בו מחדש אינדיווידואליות שאין דומה לה, אינדיווידואליות ייחודית. שכן אף אחת מן האינדיווידואציות ומן ההתגלויות שלו אינה דומה לאחרת, ואינה חוזרת על עצמה לעולם. לכן ה"אינדיווידואליות" החדשה היא לחלוטין ולכל הדעות מובחנת יותר מתמיד, מספקת יותר ומקובלת יותר על גאוות האגו.
 
למעשה, לא קרה עדיין דבר. האגו, לאחר שעמעם את עצמו בענווה לנוכח האמת הברורה, זכה כעת – על ידי הודאה במה שאין ממנו מנוס – בסיפוק רב יותר ובחשיבות רבה יותר, וכתוצאה מכך, האמת שהתקבלה רק העצימה את האגו.
 
אך האמת שהתקבלה כוללת בחובה הנחה המשייכת את ה"אינדיווידואליות" החדשה, שהיא אינדיווידואציה שלו, להוויה האחת המוחלטת. ומכאן שעל האגו החדש והמחוזק לראות את עצמו מעתה לא כמרכז – כלומר אגוצנטרי – אלא כשלוחה או אינדיווידאציה של האגו או של הנפס של המציאות האחת והיחידה.
מצד שני, אנו יודעים שהעצמוּת האלוהית החילה על עצמה את נפס א-רחמן, המכונה לעתים "עצמוּת החמלה", והתוצאה של החלה זו מכונה נפס א-רחמן (נשיפת החמלה). הדרך הטובה ביותר לתאר החלה עצמית זו היא באמצעות העובדהשהעצמוּת הופכת את הרָחְמָה (נגזרת משורשי המילים חמלה ורחמים) לאפיון של עצמה, ומייחסת לעצמה את הנפס – התכונה המהותית של נשיפת הרחמה. לכן, האינדיווידואציה או השלוחה של אותו נפס אל-רחמן צריכה, במצבה האידיאלי, להיות חומר הגלם של הנפס, האגו, של העצמי המופרט. כעת, האדם עצמו, בייחודיותו, לא רק שלא התאיין כתוצאה מענוותו, אלא להפך – הוא זכה בעוצמה, בסיפוק ובחשיבות, המגיעים לדרגה כזו שהוא רואה עצמו כאילו היה מצוי בממלכת האלוהות, ומייחס לעצמו איכויות של גאווה וגדוּלה, כפי שהן במהותן, כפי שהן בעצמוּת ובעצמות החמלה. אולם נאמר לנו ש"גדוּלה שייכת רק לו, בשמיים ובארץ". הנפס, האגו, חייב אפוא להתכוונן כדי להתאים את עצמו לעובדה זו, שאותה מזכירים לנו. הדרך היחידה לבצע כוונון כזה היא על ידי זכירת שני גורמים, שבהעדר אחד מהם נוצר שירק (פוליתיאיזם). שני גורמים אלו, אשר כמו תאומים שאין להפריד ביניהם צריכים תמיד להילקח בחשבון יחד, הם אימננטיות (גשמיות) וטרנסנדנטיות (נשגבות).
 
בטרנסנדנטיות מצוי כל הסיפוק שבו יכול היחיד, באגו שלו, לחשוק. כל עוד הוא זוכר את אחדותו המהותית – את היותו מאוחד במהות עם האחד – הוא מוצא כאן גדוּלה, חמלה ואת נצחיותה של העצמות האלוהית, שמתוכה התפשט האגו אל תוך האינדיווידואציה שלו. "זכירת" האחדות המהותית היא התנאי האחד והיחיד, התנאי ההכרחי, להזדהות העצמית של האגו עם הנפסשל העצמות האלוהית. אותה "זכירה" היא אפוא תנאי מוקדם בדרך האיזוטרית שבה אנו מעורבים – והיא נקראת במילים אחרות "מודעות". ברגע שאנו מאבדים "מודעות" זו, איננו יכולים להכיר בטרנסנדנטיות שלנו. למעשה, זו הסיבה שמזכירים לנו זאת לעתים באמצעות האמירה: "דרגת התפתחותו של האדם נמדדת במידת ההתמדה של מודעותו".
 
אין ספק שאחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא להיות כל הזמן במודעות ובמצב טרנסנדנטי, בשעה שהוא טובע בתוך הריבוי, באווירת ההסחה שבחיים הגשמיים. וכך, כל זמן שהאדם נמצא באימננטיות, עליו לשוב ולפנות לגורם היחיד הנמצא לאורך כל תהליך ההגעה אל הטרנסנדטיות – ההיווכחות באחדות המהותית של היחיד עם האחדות האבסולוטית. גורם זה שהזכרנו זה עתה הוא התכונה שדרכה ובאמצעותה האגו או הנפס מגיע למצב של קבלת סנטימנט – להרגשה שאין להימלט מן האמת הזו ושעל האגו או הנפס לפַנות את הדרך בפני בהירות המחשבה, ולהודות לחלוטין בָּאמת שבעניין – במילים אחרות, ענווה. וכך נוצר מצב יוצא דופן: הענווה היא המביאה לגדוּלה, ולַגדוּלה נחוצה עזרתה של הצניעות כדי לשוב ולזכות בטרנסנדנטיות. עם זאת, ללא הגדוּלה – אשר חייבת להופיע, אם אכן מדובר בהיווכחות מלאה – אין לענווה כל משמעות. ענווה מייצגת אפוא את פרדוקס האנטי-תזה המשלימה של הגדוּלה, בדיוק כמו פנים וחוץ (בטין וזהיר), וכו'.
 
איך, אם כן, מחלחלת, בסופו של דבר, ההיווכחות באחדות המהותית לתוך הווייתו של היחיד, והוא נוכח במה שהאינטלקט כבר קיבל זמן רב קודם לכן? כל ידע הוא הטמעה המופיעה זמן רב לאחר שהשיעור נלמד. אך תהליך זה, כפי שאמרנו, דורש מודעות מתמדת, או מתמדת כמידת ההתמדה האנושית האפשרית, שתחולל היווכחות זו. מודעות כמידת ההתמדה האנושית האפשרית חשופה, מטבע הדברים, להיחלשות ולנפילה חוזרת ונשנית לטעויות. דרך תהליך זה, ודרך רצף של מעידות – אחדות או רבות לאין מספר – ושיבה אל הענווה המתבקשת, היחיד רוכש התמדה. תהליך זה, או רצף זה של מעידות וחזרה אל האמת, הוא מה שמכונה סבלנות. לכן, עם סבלנות – עם אכיפה עצמית חוזרת ונשנית של ענווה בכל פעם שהאדם מועד, כלומר נמצא באימננטיות – האדם מגיע לבסוף לטרנסנדנטיות. סבלנות וענווה הם תנאי לחיים אנושיים ולחיים בגשמיות. אדם אשר תירגל שתי תכונות אלו בהתמדה המירבית האפשרית לבן אנוש הגיע למצב של מוות לפני המוות, הוא הגיע לפנה (התאיינות). ובכל פעם שתרגל פנה דרך ענווה וסבלנות באימננטיות, הוא קיבע את עצמו בבקה (הישארות), בטרנסנדנטיות.
 
אך כיצד יכול אדם לתרגל ענווה? במובנה הרחב ביותר ענווה היא עניוּת רוח; לא עוני במובן של חסר אלא במובן של הערכת האינדיווידואליות. עניות היא קבלת המוגבלויות של עצמי, ובמילים אחרות: הערכה עצמית ריאלית, שאינה מאדירה את האשליות העצמיות האגוצנטריות שלי, מעשה ידיי. בקיצור, זוהי הערכה כנה של הוויית עצמי, אשר שקולה לידיעה עצמית קרובה ואינטימית. בחקירה עצמית מדוקדקת זו טמונה אמנם האפשרות לַהתפתחות השלמה ביותר של מלוא הפוטנציאל של האדם, התפתחות שעשויה להביא אותו לשלמות מלאה, אך יש בה גם רשימה מאיימת של מגרעות וליקויים.
 
את הפוטנציאל של היחיד אפשר להתמיר לכדי שלמות טרנסנדנטית, בעוד שבמגרעות אפשר לטפל באימננטיות באמצעות מאמץ החלטי ונחוש להיפטר מהן. אך את זה אפשר לעשות אך ורק אם מקבלים תחילה את המגרעות כמות שהן: מכשולים להתפתחות הפוטנציאל העצמי. מכשולים אלו יכולים ללבוש צורות שונות. זה יכול להיות הישנות של הרגלים ישנים, כמו נטילת סמים, או אהבה רכושנית ומוגזמת של הורה לילד, או פרשת אהבים המבוססת על סטייה רגשית אשר מעצימה את עצמה עד שהיא בוערת כתשוקה, אך החמלה בה מתפוגגת, או שתייה מופרזת עד שכרות. כאשר קורים מקרים כאלו, הם מבלבלים, גם אם באופן זמני בלבד, את התודעה, ומערפלים את בהירות הראייה של התודעה ושל השכל, בהירות שיש לה חשיבות מהותית לקיומה של מודעות מתמדת.
 
דיברנו קודם על מעידות. אם יש לאדם ביטחון בו, מעידות אלו אמורות להיות חסרות חשיבות, ובעזרת אותו ביטחון עצמו, הוא בוודאי יתגבר עליהן בבוא הזמן. ראיית המעידות כמגרעות שלך פירושו כנות. כאשר אלכוהוליסט רואה בשתייה שלו מגרעת, ומקבל, למשל, את עזרת האגודה לאלכוהוליסטים אנונימיים, הוא הגיע להערכה כנה של אותו חלק באישיותו המרכיב את האגו שלו. הערכה כנה מסוג זה, קבלה של חלק זה במבנה הפנימי של האדם והודאה כי הוא בבחינת מכשול – כל אלו נקראים ענווה. כשאדם בור מודה בבורותו ומנסה להסיר אותה על ידי לימוד, הוא מקבל את בורותו ומתמסר לצורך ללמוד. קבלה זו היא ענווה. לכן נוכל לסכם ולומר, "היודע את עצמו יודע את ריבונו" פירושו שהאדם שיש בו די ענווה כדי לעמוד פנים אל פנים מול חסרונותיו ומנסה לטהר את הפוטנציאל שלו בטרנסדנטיות יודע את ריבונו. מתברר אפוא שללא ענווה אין לאדם שום דרך להיווכח באחדותו המהותית או לדעת את הריבון. המשפט "מבורכים הם עניי הרוח" מתייחס לאותם אנשים ממש, "כי להם ממלכת השמיים", ממלכתו של אלוהים, המרחב האלוהי. כדי שמרחב זה יהיה שלכם, עליכם להבין את אחדותכם המהותית עם האחדות האלוהית.
 
תרגול של ענווה נעשה באמצעות הודאה בתלותו של האדם באחדות, ודוגמה לכך היא העובדה שבתחילת המאה (ה-20), בקרב ההולכים בדרך, השימוש במילה "אני" כדי לתאר את הדובר נחשבה לא רק ביטוי של חוסר צניעות אלא גם התנהגות בלתי הולמת. היה זה לא מנומס ולא נבון להשתמש בגוף ראשון יחיד, שכן הייתה בכך גילוי של חוסר צניעות בוטֶה והתקבעות בחוסר שלמות. התקבעות בחוסר שלמות והבורות הנובעת מכך התפרשו באופן טבעי כמצב שבו האדם מייחס את היוזמה לפעולותיו לעצמו, לנפס או לאגו היהיר והבלתי מלומד. האגו המתעקש שלא להתפתח אינה יכול אפוא בשום פנים להגיע לידע, ומשם להיווכחות באחדותו המהותית. אפילו הזכרת המשפט "אני יודע..." היא התקבעות בבורות וחוסר ענווה. זו הסיבה שכל המסדרים האיזוטריים תומכים במה שנקרא "מות העצמי", כלומר מות ה"אני" של האדם.
 
שוב יש להזכיר ש"מוות", אין פירושו הכחדה מוחלטת של ה"אני", אלא הורדתו אל מקומו האמתי, אל קיומו היחסי באימננטיות, אך בה בעת גם המרתו ושיוכו לאחדות ולעצמיותה, כפי שאנו רואים באמרה, "אני הייתי אוצר גנוז ואני אהבתי להיות ידוע...".
 
כפי שראיתם בסיפור על אישתו של איבן ערבי, אנשי הדרך מצביעים על חמישה דברים כצידה לדרך: אמון, סבלנות, ודאות, נחישות וכנות. כבר הזכרנו את התפקיד שממלאה הסבלנות, המאמץ הנחוש, וכבר הזכרנו גם את אופיה של כנות. דרך הידע שאנו מקבלים אנו מגיעים לוודאות ולידע, שהם מתנות ממנו בתמורה לאמון שלנו בייחודיותו ובאחדות הקיום שלו, שלה אנו מודעים במידת ההתמדה האפשרית. אחת ההוכחות העיקריות למודעות שלנו צריכה להיות הזכירה שלנו אותו. זכירה זו היא הזיכּר שלו. הוודאות היא הביטחון של הלב, שדרכו אנו מרגישים באחדותו המהותית. ואל ביטחון זה, ואל הסיפוק הנובע ממנו – שכן האחד אינו מופיע בלא האחר – הוא מתייחס באומרו: "רק דרך הזכירה שלו בא הלב על סיפוקו".
 
ושוב, הרכיב העיקרי בזיכר הוא ענווה. ללא מסירת ה"אני" אליו, הזיכר לעולם אינו הזיכרשלו את עצמו, דרך האינדיווידואציה שלו כאני. אין צורה אחרת של זיכר.
 
אם דיברנו על ענווה, הרי זה בגלל חשיבותה העמוקה והבלתי פוסקת – כן, בלתי פוסקת – עבור אלו הנחושים לעשות את המאמץ ולהתקדם לקראת אחדותם המהותית. חמשת התכונות, שאותן ציינו אישתו של איבן ערבי ואחרים הנמצאים בְדרך ההיווכחות, תלויות כולן בתרגול הענווה ומתבססות עליה. פַנה ובַּקה תלויות בענווה, ואפילו גדוּלה. היחסים ההדדיים בין ריבון למשרת מבוססים על ענווה – היש צורך לומר עוד? תרגול ענווה הוא אפוא נקודת משען לכל התפתחות אפשרית, ובלעדיה אין לצפות לשום צורה של הגשמה. אך אפילו כאן יש מלכודות, והעיקרית שבהן והמכשילה ביותר היא הגאווה – הגאווה בהיות האדם עניו. תופעה זו יכולה ללבוש צורות רבות – אחדות בוטות, אחדות נסתרות, ואחרות הנראות כביכול מוצדקות מדי, אף שהן מזיקות בעליל. דוגמה לכך הוא סבל הנובע מיושר עצמי מופרז ומגביל, שאותו כופה האדם על עצמו. נטייה זו יוצרת חוסר איזון, שהוא עצמו בבחינת הכחשה בוטה של "שתי הידיים של אלוהים", אשר שימשו אותו לבריאת האדם, לבריאת צלמו שלו, סגנו שלו, נזר הבריאה שלו.
 
אין מקום לגאווה, אפילו לא לגאווה ביושר ובהגינות, בתוך סיפור אהבה. והדרך שלנו היא ידע ואהבה – דרך ההיווכחות המהווה תמונת מראה ל"אהבתי להיות ידוע...". במלוא הענווה, אנו מתפללים אפוא שהוא ידריך אותנו בדרכנו, הוא שהינוהאדי (מדריך) וחכים (חכם).