היודע את עצמו

"היודע את עצמו יודע את ריבונו" 

מסה על היש

מאת

עבדאללה אל בליאני 

בשם אלוהים הרחמן, הרחום, אליו נפנה לעזרה: התהילה לאל שלפני אחדותו לא היה לפני, אלא אם ה'לפני' היה הוא, ושאחרי יחידותו אין אחרי, אלא אם ה'אחרי' הנו הוא. הוא יש, ואין עמו לא אחרי ולא לפני, לא מעל ולא מתחת, לא רחוק ולא קרוב, לא אחדות ולא הפרדה, לא איך ולא איפה ולא מתי, לא זמנים ולא רגע ולא עידן, לא הוויה ולא מקום. והוא עתה כפי שהיה. הוא האחד ללא אחדות והיחיד ללא יחידות. הוא אינו מורכב משם ומהנקרא-בשם, כי שמו הנו הוא, והנקרא-בשם הנו הוא. כך שאין מלבדו שם ולא נקרא-בשם. וכך הוא השם והנקרא-בשם. הוא הראשון ללא ראשוניות והאחרון ללא אחרוניות. הוא החיצוני ללא חיצוניות, והפנימי ללא פנימיות. כוונתי שהוא עצם הקיום של הראשון ועצם הקיום של האחרון ועצם הקיום של החיצוני ועצם הקיום של הפנימי. כך שאין – לא ראשון ולא אחרון, לא חיצוני ולא פנימי – אלא הוא, מבלי שאלה יהפכו להיות הוא או שהוא יהפוך להיות הם.

הבינו לכן, כדי שלא תיפלו לשגיאה של אלה המאמינים בהתגלמות האל: הוא אינו בדבר, ודבר אינו בו, בין אם נכנס לתוכו ובין אם יוצא ממנו. צריך שתדע אותו באופן זה, לא באמצעות ידע, ולא באמצעות אינטלקט, לא על-ידי הבנה, ולא בכוח הדמיון, לא באמצעות תחושה, לא על-ידי העין הפנימית, ולא בעזרת תפיסה. אין רואה אותו מלבד הוא עצמו; ואין תופס אותו אלא הוא עצמו. באמצעות עצמו הוא רואה את עצמו, ובכוח עצמו הוא יודע את עצמו. אין אחר מלבדו הרואה אותו, ואין אחר מלבדו המבחין בו. המסווה המסתיר אותו (הקיום של עולם התופעות) הוא [אך חלק מ-] אחדותו; אין אחר המסתיר אותו. המסווה הוא [רק] הסתרת קיומו באחדותו, ללא כל תכונה. אין רואה אותו מלבדו – לא נביא שלוח, לא קדוש מושלם, לא מלאך שהובא קרוב, יודעים אותו. נביאו הנו הוא, ושילוחו הנו הוא, ומילתו הינה הוא. הוא שלח את עצמו באמצעות עצמו אל עצמו. אין מתווך ואין אמצעי אחר ממנו. אין הבדל בין השולח לדבר שנשלח, בין האדם שנשלח לאדם שאליו הוא נשלח. עצם הקיום של המסר הנבואי הוא קיומו שלו. אין אחר, ואין קיום לאחר מלבדו, אף אין קיום להתאיינותו (פנא), ולא לשמו, ולא לנקרא-בשמו.

ולכן אמר הנביא (עליו השלום): "היודע את עצמו יודע את ריבונו". והוא אמר (עליו השלום): "אדע את ריבוני באמצעות ריבוני". הנביא (עליו השלום) מצביע על כך שאתה אינך אתה: אתה הנך הוא, ללא אתה; לא הוא שנכנס לתוכך, ולא אתה שנכנס לתוכו, לא הוא הנובע ממך, ולא אתה הנובע ממנו. משמעות טענה זו אינה שאתה משהו קיים או שתכונותיך הן דבר קיים. המשמעות היא שמעולם לא היית ושלעולם לא תהיה, בין אם בכוח עצמך ובין אם באמצעותו או לצדו. אתה לא חדל להיות ולא ממשיך להיות. אתה הנך הוא, ללא אף אחת מההגבלות הללו. אם תדע את קיומך כך – תדע את אלוהים; ואם לא – אז לא.

ורוב 'אלה היודעים את אלוהים' עושים את התאיינות הקיום ואת ההתאיינות של התאיינות זו לתנאי הדרוש להשגת ידע האלוהות, וזו שגיאה והחטאה ברורה. כי ידע האלוהים אינו דורש את התאיינות הקיום, אף לא את ההתאיינות של התאיינות זו. כי לדברים אין קיום, ומה שאינו קיים אינו יכול לחדול להתקיים. כי התאיינות מרמזת בעקיפין על קיום קודם של אותו דבר אשר חדל מלהיות, וזה הנו פוליתיאיזם (ריבוי אלים). אם תדע את עצמך ללא קיום או התאיינות, אזי תדע את אלוהים; ואם לא – אז לא.

ובהנחה שידיעת אלוהים מותנית בהתאיינות הקיום ובהתאיינות של התאיינות זו מובלעת תפיסה פוליתיאיסטית. כי הנביא (עליו השלום) אמר "היודע את עצמו", ולא אמר "הגורם לעצמו להתאיין". שכן, חיוב קיומו של האחר עושה את חדלונו לבלתי אפשרי, ו[מצד שני] זה שחיובו אסור גם חדלונו אסור. קיומך אינו שום-דבר, ושום-דבר אינו יכול להתוסף למשהו, בין אם הוא חולף ובין אם בר-קיימא, קיים או בלתי-קיים. הנביא הצביע על העובדה שאתה אינך קיים עתה כפי שהיית לא-קיים לפני הבריאה. כי עתה הוא נצח-ללא-ראשית ועתה הוא נצח-ללא-סוף, כי עתה הוא מעבר-לזמן.

ואלוהים (יתעלה שמו) הנו עצם הקיום של נצח-ללא-ראשית ועצם הקיום של נצח-ללא-סוף ועצם הקיום של מעבר-לזמן, אך מבלי שנצח-ללא-ראשית, נצח-ללא-סוף ומעבר-לזמן, בכלל יהיו קיימים. כי אילו לא היה זה כך – הוא (אלוהים) לא היה לבדו, ללא שותף כלשהו, ומן ההכרח שהוא יהיה לבדו, ללא כל שותף. כי אילו היה לו שותף היה זה האחרון קיים בכוח מהותו שלו, ולא באמצעות קיום האלוהים, ומי שנמצא בעמדה זו אינו תלוי בו (באלוהים). במקרה זה היה קיים ריבון שני, מה שהנו בבחינת אבסורד: לאלוהים (יתעלה שמו) לא יכול להיות שותף ולא דומה לו ולא שווה לו. ומי שמתבונן במשהו כאילו הוא קיים בצד אלוהים או נפרד מאלוהים או בתוך אלוהים, אך כפוף לו מתוקף ריבונותו, עושה דבר זה גם כן לשותף, [אלא שזה] כפוף לאלוהים מבחינת היותו ריבון. ומי שמאפשר קיום של משהו לצד אלוהים, בין אם הוא מתקיים מכוח עצמו או מתקיים באלוהים או מסוגל לחדול להתקיים או לחדול לחדול להתקיים – רחוק הוא ממה שיש בו אפילו שמץ של ידיעת הנפש. כי מי שמניח קיום ישות אחרת מאלוהים – אך כזו הקיימת דרכו ובתוכו, ואז חדלה מלהיות, וחדלונה חדל מלהיות, אזי חידלון אחד כרוך באחר, וזהו פוליתיאיזם על גבי פוליתיאיזם – והרי הוא פוליתיאיסט, ולא מי שיודע את אלוהים ואת עצמו.

אם ייאמר: היכן היא הדרך לידע הנפש ולידע אלוהים (יתעלה שמו)? –

התשובה היא זו: הדרך לשני אלה היא שתבין שאלוהים הנו ושאין עמו דבר. הוא עתה כפי שהיה.

אם ייאמר: אני רואה את עצמי כאחר מאלוהים ואיני רואה שאלוהים הנו אני, –

התשובה היא זו: הנביא (יברכו אלוהים ויעניק לו שלום) התכוון ב'נפש' לקיום שלך ולאמת שלך, לא לנפש המכונה 'מצווה', 'מגנה' ו'שלווה ובוטחת', אלא ב'נפש' הוא מצביע על כל מה שיש מלבד אלוהים (יתעלה שמו), כפי שהנביא (יברכו אלוהים ויעניק לו שלום) אמר: "הו אלוהי, הראני דברים כפי שהנם, בבהירות", בהתכוונו ב'דברים' לכל מה שהנו אחר מאלוהים (יתעלה שמו), כלומר, "תן לי לדעת מה יש מלבדך כדי שאבין ואדע דברים מה הם – אם הם אתה או אחרים ממך, ואם הם עתיקים, בני קיימא, או מאוחרים ובני חלוף". אז הראה לו אלוהים את אשר אחר ממנו, ללא קיומו של זה שהנו אחר. כך הוא ראה דברים כפי שהנם: כוונתי, הוא ראה שהדברים הם המהות של אלוהים (יתעלה שמו) בלי איך ובלי היכן. והשם 'דברים' כולל את הנפש ודברים אחרים זולתה. כי קיום הנפש וקיומם של דברים אחרים שווים מבחינת היותם 'דברים', כלומר, הם אינם שום דבר; כי, באמת, הדבר הוא אלוהים ואלוהים נקרא דבר. אז כשתדע את הדברים תדע את הנפש, וכשתדע את הנפש תדע את הריבון. כי זה שאתה סבור כי אחר הוא מאלוהים, הוא אינו אחר מאלוהים; אך אתה אינך יודע אותו, ואתה רואה אותו ואינך מבין שאתה רואה אותו. וכאשר סוד זה יתגלה לך תבין שאתה אינך אחר מאלוהים, ושאתה המטרה של עצמך והמושא של עצמך בחיפושיך אחר ריבונך, ושאינך צריך לחדול להיות, ושאתה לא חדלת מלהיות ולעולם לא תחדל, ללא מתי וללא זמן, כפי שהזכרנו למעלה. ואתה רואה שכל פעולותיך הן פעולותיו (של אלוהים), וכל תכונותיך הן תכונותיו. אתה רואה שהחיצוניות שלך היא החיצוניות שלו והפנימיות שלך היא הפנימיות שלו, והראשון שלך הוא הראשון שלו והאחרון שלך הוא האחרון שלו, ללא הטלת ספק וללא פקפוק. ואתה רואה שהתכונות שלך הן תכונותיו שלו והמהות שלך היא מהותו שלו, מבלי שאתה תיעשה לו (לאלוהים) או הוא ייעשה לך, בין אם בדרגה הגבוהה ביותר ובין אם בדרגה הפחותה ביותר. "הכול נכחד מלבד פניו" (קוראן 28, 88). כלומר, אין קיום אלא לו, ואין קיום לאחר ממנו, כך שיצטרך לחדול ופניו (של אלוהים) יישארו; כלומר אין דבר מלבד פניו: "אזי, לאן שתפנה – שם פני אלוהים" (קוראן 2, 109).

הרי זה כאילו מישהו לא ידע דבר מה ואחר-כך הוא יודע אותו. קיומו אינו נפסק, אך הבורות שלו נפסקת, וקיומו נמשך כפי שהיה, מבלי שקיומו יומר בקיום אחר, או שקיום האדם שאינו יודע יתרכב בקיום היודע, או יתערבב, אלא [רק] סילוק של הבורות. לכן, אל תחשוב שעליך לחדול להיות, כי אילו היה עליך לחדול להיות – כי אז היית אתה המסווה המסתיר אותו, והמסווה הוא אחר מאלוהים (יתעלה שמו); מה שמחייב שאחר ממנו יתגבר עליו במונעו את היותו נראה; וזו היא שגיאה והחטאה. והזכרנו קודם שהמסווה המסתיר אותו הוא [רק חלק מ-] אחדותו, ויחידותו אינה אחרת מכך. וכך מותר לזה השרוי באחדות עם האמת לומר "אני האמת", ולומר "השבח לי". אך אף לא אחד משיג אחדות אלא אם כן ראה שתכונותיו שלו הן תכונות האלוהים (יתעלה שמו), ומהותו שלו מהות האלוהים (יתעלה שמו), מבלי שתכונותיו או מהותו יחדרו את האלוהים או ינבעו ממנו, או יחדלו מאלוהים או יישארו בו. והוא רואה עצמו כמי שמעולם לא היה, לא כמי שהיה ואז חדל להיות. כי אין נפש מלבד נפשו (של אלוהים), ואין קיום לבד מקיומו (של אלוהים).

ועל כך הצביע הנביא (עליו השלום) באומרו: "אל תדברו סרה בעולם, כי אלוהים – הוא הנו העולם", בהצביעו על העובדה שקיום העולם הוא קיומו של אלוהים ללא שותף וללא דומה או שווה לו. ומייחסים לנביא (עליו השלום) שאמר כי אלוהים (יתעלה שמו) אמר (למשה):

"הו עבדי, הייתי חולה ולא באת לבקרני, התחננתי לנדבתך ולא הענקת לי אותה", והיגדים דומים אחרים; בהצביעו על העובדה שקיום הקבצן הוא הקיום שלו (של אלוהים), ושקיום החולה הוא קיומו (של אלוהים). וכאשר מקבלים שקיום הקבצן וקיום החולה הם קיומו שלו, מקבלים גם שהקיום שלך הוא הקיום שלו, ושהקיום של כל הדברים שנבראו, בין אם הם מקרים ובין אם הם מצע, הם הקיום שלו (של אלוהים). וכאשר מתבהר סודו של אטום מן האטומים, מתבהר סודם של כל הנבראים, חיצוניים ופנימיים. ואינך רואה בעולם הזה או בעולם הבא דבר לבד מאלוהים, אלא שהקיום של שני מקומות משכן אלה – ושמם, וזה הקרוי בשמם, כולם הוא (אלוהים), ללא ספק וללא פקפוק. ואתה אינך רואה את אלוהים כמי שאי פעם ברא משהו, אלא אתה רואה ש"בכל יום יעשה מעשה" (קוראן 55, 29), בדרך של גילוי קיומו או הסתרתו, ללא כל איכות, כי הוא (אלוהים) הראשון והאחרון, והחיצוני והפנימי. הוא החיצוני באחדותו והפנימי ביחידותו; הוא הראשון במהותו ואי-השתנותו והאחרון בנצחיותו. עצם הקיום של הראשון הנו הוא, ועצם הקיום של האחרון הנו הוא, ועצם הקיום של החיצוני הנו הוא, ועצם הקיום של הפנימי הנו הוא. הוא שמו והוא הנקרא בשם. וכפי שקיומו הכרחי – כך הכרחי אי-קיומו של הכול מלבדו. כי זה שאתה סבור שהוא קיים לצדו – אינו קיים לצדו. כי הוא (אלוהים) אינו מקבל משהו כאחר ממנו. לא, האחר הנו הוא מבלי אחרות, בין אם יהא זה עם אלוהים או בתוכו, בפנימי או בחיצוני.

האדם שתיאור זה הולם אותו זוכה בתכונות רבות ללא גבול או סוף. אבל כפי שזה אשר מת את מות הגוף מאבד את כל תכונותיו, הראויות לשבח והראויות לגנאי גם יחד, כך במוות הסופי נלקחות כל התכונות, ואלוהים (יתעלה שמו) בא לתוך קיומו בכל מצביו. כך, במקום מהותו באה מהות אלוהים (יתעלה שמו), ובמקום תאריו באים תארי אלוהים (יתעלה שמו).

וכך הנביא (יברכו אלוהים וייתן לו שלום) אמר, "מות לפני שתמות", כלומר, דע את עצמך לפני שתמות. והוא (עליו השלום) אמר: "אלוהים (יתעלה שמו) אמר: הסוגד אינו חדל להתקרב אלי באמצעות מעשים טובים עד שאוהב אותו. ואז, כאשר אוהבנו, אני שמיעתו וראייתו ולשונו וידו עד הסוף", בהצביעו על העובדה שמי שיודע את עצמו רואה את כל קיומו כקיום אלוהים, ואינו רואה כל שינוי המתרחש במהותו שלו או בתכונותיו, בראותו שהוא לא היה הקיום של מהותו, אלא היה אך בור בכל הנוגע לידיעת עצמו. כי כאשר "תדע את עצמך", האגואיזם שלך מסולק, ואתה יודע שאינך אחר מאלוהים. כי אילו היה לך קיום עצמאי, כך שלא היה עליך לחדול להיות או 'לדעת את עצמך' – כי אז היית ריבון לצדו; ולא יעלה על הדעת שריבון אחר יהא קיים לצד אלוהים.

התועלת בידיעת הנפש היא שתבין ותהיה בטוח שקיומך אינו קיים ואינו בלתי-קיים, ושאינך, שלא היית, ושלעולם לא תהיה.

מכאן ברורה משמעות האמרה "אין אלוה אלא אלוהים", שכן אין אלוה אחר מבלעדיו ואין קיום לאחר ממנו, כך שאין אחר מלבדו – ואין אלוה אלא הוא.

אם נאמר: אתה מרוקן את ריבונותו מתוכן,

אז התשובה היא: אינני מרוקן את ריבונותו מתוכן. כי הוא עדיין שליט באותה מידה שהוא נשלט, והוא עדיין יוצר באותה מידה שהוא יצור. הוא עתה כפי שהיה באשר לכוחו היצירתי ובאשר לריבונותו, מבלי שיהיה לו צורך ביצור או בנתין, כי הוא היוצר והנוצר, השליט והנשלט. כאשר קרא אל ההוויה את הדברים שישנם, (פועה, בעיניי "קרא אל ההוויה" ברור, והרבה יותר יפה) [כבר] היה מעוטר בכל התארים. והוא עתה כפי שהיה אז. באחדותו אין הבדל בין החדש לבין הנצחי. החדש הוא תוצאה מהתגלמותו, והנצחי הוא תוצאה מהישארותו בתוך עצמו. חיצוניותו היא פנימיותו, והפנים שלו הוא החוץ שלו: הראשון שלו הוא האחרון שלו והאחרון הוא הראשון; והכול הוא אחד, והאחד הוא הכול. הגדרתו הייתה "בכל יום יעשה מעשה" (בכל רגע הוא מופיע בתבנית אחרת), ולא היה דבר מלבדו, והוא עתה כפי שהיה אז, ובאמת אין קיום למה שמלבדו. כפי שבנצח-ללא-ראשית ומעבר-לזמן "בכל יום יעשה מעשה", ולא היה קיים דבר מלבדו, כך הוא גם עתה כפי שהיה, "בכל יום יעשה מעשה", ואין מעשה ואין יום, כפי שלא היו, מאז ומעולם, לא מעשים ולא יום. וקיום הדברים הנבראים ואי-הקיום שלהם הם היינו הך. ואילו לא היה זה כך, הייתה צריכה להיות בהכרח יצירה של משהו שלא היה [לפני כן] באחדותו (של אלוהים), וזה היה מעיד על אי שלמות, ואחדותו נשגבת מדי לכך!

לכן, כשתדע את עצמך באופן זה, מבלי להוסיף דומה או שווה או שותף לאלוהים (יתעלה שמו), אז תדע את עצמך באמת. וכך הוא אמר (עליו השלום), "כל היודע את עצמו יודע את ריבונו", כי הוא (עליו השלום) הבין וראה שאין שום דבר מלבדו. לכן הצביע על כך שידע הנפש הוא ידע אלוהים (יתעלה שמו). כלומר, "דע שקיומך אינו קיומך וגם לא אחר מקיומך. כי אתה אינך קיים וגם לא לא-קיים, וגם לא אחר מקיים וגם לא אחר מלא-קיים. קיומך ואי-קיומך הם קיומו (של אלוהים), ועדיין מבלי שיהיה קיום או אי-קיום כלל, כי קיומך ואי-קיומך הם למעשה הקיום שלו (של אלוהים)". כך שאם אתה רואה שהדברים (מבלי לראות דבר אחר מלבד אלוהים) הנם הוא – אתה יודע את עצמך; ובאמת, לדעת את עצמך באופן הזה הוא לדעת את אלוהים, ללא פקפוק וללא ספק, ומבלי לחבר בדרך כלשהי משהו שנוצר זה לא כבר עם הנצחי.

אם שואלים אז: מהי הדרך לאיחוד, כשאתה קובע שאין אחר מלבדו, ודבר אינו יכול להתאחד עם
עצמו? –

התשובה היא: אין ספק שבאמת אין איחוד ואין הפרדה, אין רחוק ואין קרוב. כי איחוד אינו אפשרי אלא בין שניים, ואם יש רק אחד – לא ייתכן לא איחוד ולא הפרדה. כי איחוד מחייב שניים שהנם דומים או שונים. אם הם דומים הם שווים, ואם הם שונים הם מנוגדים, ואלוהים (יתעלה שמו) הוא מעל ומעבר לאפשרות שיהיה שווה לו או מנוגד לו; כך שהאיחוד הוא משהו אחר מאיחוד, והקרבה היא משהו אחר מקרבה, והריחוק הוא משהו אחר מריחוק. יש אפוא איחוד ללא איחוד, וקרבה ללא קרבה, וריחוק ללא ריחוק.

אם מישהו שואל אז: הסבר לנו את אותו 'איחוד ללא איחוד', ומה משמעותה של אותה 'קרבה ללא קרבה' ואותו 'ריחוק ללא ריחוק'?

התשובה היא: כוונתי שאתה, בשלבי ההתקרבות וההתרחקות, לא היית דבר מלבד אלוהים (יתעלה שמו), אלא שלא היה לך 'ידע הנפש', ולא הבנת שאתה הנך הוא (אלוהים), ללא אתה. כשתתאחד עם אלוהים (יתעלה שמו) – כלומר, כשתדע את עצמך (אם כי הידע עצמו אינו קיים) – תבין שאתה הנך הוא, ולפני כן לא ידעת אם אתה הנך הוא, או שאתה אחר ממנו (מאלוהים). אז, כאשר הידע יבוא אליך, תדע שאתה יודע את אלוהים באמצעות אלוהים, לא בכוח עצמך.

דוגמא: נניח שאינך יודע ששמך מחמוד, או ששמך מייצג את מחמוד. אז אם השם והנקרא-בשם הנם באמת אחד, ואתה סבור ששמך הוא מוחמד, ולאחר זמן מה לומד לדעת שאתה מחמוד – אז קיומך נמשך, אך השם מוחמד ניתק ממך, כי למדת לדעת את עצמך, שאתה מחמוד, והיית מוחמד רק בכך שהפסקת להיות עצמך. ו"הפסקה להיות" מניחה-מראש חיוב של קיום, ומי שמניח קיום בצד אלוהים יוצר לו (לאלוהים, יתעלה שמו) שותף. כך ששום דבר חיובי לא נלקח ממחמוד. מוחמד לא נמוג אל תוך מחמוד ומחמוד לא חדר את מוחמד, או הגיח ממנו, או התגלם בו. אלא ברגע שמחמוד יודע את עצמו, שהוא הנו מחמוד ולא מוחמד – הוא יודע את עצמו בכוח עצמו, לא בכוח מוחמד. כי מוחמד לא היה קיים מעולם, ואיך יכול מה שקיים-בעליל להיות נודע באמצעותו?

על כן היודע וזה שאותו הוא יודע – אחד הם שניהם, והמתאחד וזה שעמו הוא מתאחד הם אחד, והרואה והנראה הם אחד. כי היודע הוא תואר שלו (של אלוהים) והנודע הוא המהות שלו (של אלוהים); והמתאחד הוא תכונתו (של אלוהים) וזה שעמו הוא מתאחד הוא מהותו (של אלוהים); והתואר וזה אשר לו הוא מיוחס – הם אחד. וזה פירוש האמרה "כל היודע את עצמו יודע את ריבונו".

כך, מי שמבין דוגמא זו יודע שאין לא אחדות ולא הפרדה, והוא יודע שהיודע הנו הוא (אלוהים) והנודע הנו הוא (אלוהים), והרואה הוא הוא, והנראה הוא הוא, מי שמתאחד הוא הוא וזה שעמו הוא מתאחד הוא הוא. המתאחד עמו אינו אחר ממנו והנפרד ממנו אינו אחר ממנו. ומי שמבין זאת חופשי מריבוי האלילים של עבודת אלילים, ואם לא – אזי לא נשם את ניחוח החופש מעבודה זרה.

רוב 'אלה היודעים' (הסבורים שהם יודעים את עצמם ויודעים את ריבונם, ושהם חופשיים מאשליית הקיום) אומרים שאין לעבור את הדרך אלא על-ידי חידלון הקיום, והחידלון של חידלון זה. וזה בגלל אי-הבנתם את אמרת הנביא (יברכו אלוהים וייתן לו שלום). בחושבם כי הם פטורים מפוליתיאיזם – הם מצביעים פעם אל שלילת הקיום, ובפעם אחרת לחידלון של חידלון זה, ובפעם אחרת למחיקה, ובאחרת – להתאיינות. וכל ההסברים הללו הם עבודת אלילים טהורה. כי כל מי שמניח אפשרות שיש משהו מלבדו (מלבד אלוהים) המסוגל לחדול מלהיות ואז לחדול מן החידלון – קובע בכך את קיומו של משהו אחר בצד אלוהים, ומי שעושה זאת יוצר שותף לאלוהים. מי ייתן ואלוהים ינחה אותם ואותנו אל אמצע הדרך! 

ה מ נ ו ן

סברת, חשבת, שאתה אתה,

ואתה אינך אתה, מעולם לא היית.

כי אילו היית אתה – היית ריבון

ושני מבין שניים. עזוב את מחשבותיך.

אין הבדל בין ההוויות שלו (של אלוהים) לשלך:

הוא אינו מובחן ממך, ואתה אינך מובחן ממנו.

כי אם תאמר, בבורותך, שאתה אחר ממנו,

אתה עיקש, ואם תחדל מבורות –

אתה נהיה נוח ללמוד.

אחדותך היא בריחה ומנוסתך – אחדות,

ריחוקך קרוב. בכך תבורך.

הנח לאינטלקט והבן באינטואיציה,

פן יחלוף על פניך זה שממנו אתה נשמר.

ואל תעשה כל שותף לאלוהים,

כדי שתהיה בטוב: בעבודת אלילים היה לך נוח. 

אם ייאמר: אתה טוען שידיעתך את עצמך היא ידיעת אלוהים. ומי שיודע את עצמו אחר מאלוהים; איך יכול אחר מאלוהים לדעת את אלוהים, ואיך יוכל להתאחד עמו? –

התשובה היא: זה היודע את עצמו מבין שקיומו אינו הקיום של עצמו, אלא קיומו הוא קיומו של אלוהים, מבלי שקיומו ייעשה לקיום אלוהים (יתעלה שמו) ומבלי שקיומו ייכנס לתוך אלוהים או ינבע ממנו, או שקיומו יהיה צד בצד עם אלוהים, או בתוך אלוהים. אלא הוא רואה את קיומו כפי שהיה לפני שהיה בכלל. כך שאין התאיינות ואין מחיקה וגם לא התאיינות של ההתאיינות. כי כיליונו של דבר מניח-מראש את קיומו הבלתי-תלוי, וקיומו הבלתי-תלוי מניח-מראש את המשכיותו בכוח עצמו, לא בכוחו של אלוהים (יתעלה שמו) – מה שהנו אבסורדי בעליל.

הבינו, לכן, שידיעת היודע את עצמו היא ידיעתו של אלוהים את עצמו, כי נפשו אינה אלא הוא (אלוהים). והנביא (עליו השלום) התכוון ב'נפש' לקיום. ומי שמשיג מדרגה זו, קיומו אינו עוד, באופן חיצוני או פנימי, אלא קיומו שלו (של אלוהים, יתעלה שמו). לא, קיומו הוא קיומו של אלוהים (יתעלה שמו), ומילתו – מילת אלוהים (יתעלה שמו), ומעשהו מעשה אלוהים, וטענתו לידיעת אלוהים היא טענתו לידיעת עצמו. אך אתה שומע את הטענה כבאה ממנו, ורואה את המעשה כמעשה שלו, ואתה רואה את קיומו כאחר מאלוהים, כפי שאתה רואה את עצמך כאחר מאלוהים, בגלל בורותך בידיעת עצמך. אם "המאמין הוא הראי של מה שהוא מאמין בו" (אמרה המיוחסת לנביא) אזי הוא (המאמין) הנו הוא (אלוהים), בעין של עצמו (של אלוהים), כלומר בראייה של עצמו, כי עינו היא עין אלוהים וראייתו היא ראיית אלוהים. והוא אינו הוא (אלוהים) בעין שלך, או בידיעה שלך, או בהבנה שלך, או בדמיון שלך, או במחשבתך, או בראייה שלך. אלא הוא הנו הוא (אלוהים) בעין שלו (של אלוהים) ובידע שלו ובראייה שלו. כך שאם אדם אומר "אני אלוהים" – הקשב לו, כי זה אלוהים (יתעלה שמו) האומר "אני אלוהים", לא הוא. אך אתה לא השגת מה שהוא השיג; כי אילו השגת מה שהשיג היית מבין מה הוא אומר, ואומר מה שהוא אומר, ורואה מה שהוא רואה.

ובכלל, קיום הדברים הוא הקיום שלו (של אלוהים), מבלי היותם קיימים כלל. אך אל תיפול לכדי בלבול ואל תדמה בנפשך, בעקבות הדגמות אלה, שאלוהים נברא. כי אחד מ"אלה היודעים" אמר: "הסופי אינו נברא"; וכך הדבר לאחר הסרת המסווה המושלמת וסילוק הספקות והדמיונות. אך אמרה זו נועדה אך ורק למי שטבעו רחב יותר משני העולמות. ואשר לזה שטבעו כמו שני העולמות – לא בו מדובר, כי נאצל הדבר יותר משני העולמות.

דע, אפוא, כי הרואה והנראה, הבורא והנברא, היודע והנודע, המשיג והמושג, אחד הם. הוא (אלוהים) רואה את קיומו באמצעות קיומו ומשיג את קיומו על-ידי קיומו, בלא האיכות של השגה וראייה וידיעה כלשהי ומבלי שתתקיים הצורה עצמה של ההשגה והראייה והידיעה. כשם שקיומו הוא מעבר לכל איכות – כך ראיית-עצמו אין בה איכות, והשגת-עצמו אין בה איכות, וידיעתו את עצמו אין בה איכות.

אם שואלים ואומרים: באיזה אור אתה בוחן את כל הדברים האהובים והשנואים? כי אם אתה רואה, למשל, אשפה או נבלה, אתה אומר שזה אלוהים (יתעלה שמו), –

התשובה היא: ישמור אלוהים מהיותו דבר כזה! אך השיח שלנו הוא עם מי שאינו רואה את הנבלה כנבלה, ולא את האשפה כאשפה. לא, השיח שלנו הוא עם זה שניחן בראייה ושלא נולד עיוור. כי מי שאינו יודע את עצמו הוא עיוור ואינו מסוגל לראות. ועד שיחלוף העיוורון הוא לא יתפוס את אותם עניינים רוחניים. אך שיח זה הוא עם אלוהים, לא עם אחר מאלוהים ולא עם העיוור. כי מי שמגיע למדרגה זאת יודע שהוא אינו אחר מאלוהים. ודיוננו הוא עם מי שניחן בהחלטיות ובמרץ בחיפושיו לדעת את עצמו, כדי לדעת את אלוהים, ושנוצר בלבו את רעננות הדימוי של חיפושיו ושל געגועיו לאחדות עם אלוהים; ולא עם מי שאין לו מטרה ואף לא תכלית.

אם שואלים ואומרים: אלוהים (יתעלה שמו) אמר "העיניים אינן משיגות אותו אך הוא משיג את העיניים", אך אתה אומר את ההיפך מכך. לכן מה שאתה אומר אינו נכון –

התשובה היא: כל מה שאנחנו אומרים הוא משמעות הביטוי "העיניים אינן משיגות אותו", כלומר אין אף אחד, ולאף אחד אין יכולת להשיג אותו (את אלוהים). אז אם נניח שיש קיום לאחר ממנו, נהיה חייבים להניח שאחר זה משיג אותו. אבל אלוהים (יתעלה שמו) הזהיר אותנו באומרו "העיניים אינן משיגות אותו" שאין אחר מלבדו; כלומר, אין אחד התופס אותו, אלא זה התופס אותו הוא אלוהים (יתעלה שמו). כך שאין אחר מלבדו. זה הוא התופס את מהות עצמו, לא אחר. כך "העיניים אינן משיגות אותו", פשוט משום העיניים אינן אלא קיומו שלו. ואם מישהו יאמר ש"העיניים אינן תופסות אותו, רק משום שהן נוצרו זה לא כבר, ומה שהנו חדש אינו מסוגל לתפוס את העתיק והקבוע" – האומר זאת עדיין אינו יודע את עצמו, כי אין שום דבר ואין עיניים מלבדו. על כן הוא תופס את קיום עצמו מבלי הקיום של התפיסה ובלי איכות. 

שיר הלל

אני יודע את ריבוני על-ידי ריבוני, בלי ספק או פקפוק

מהותי היא באמת המהות שלו, ללא פגם או חסר.

אין התהוות בין שניים אלה, ונשמתי מגלמת רז זה.

וביודעי את עצמי ללא התלכדות או התמזגות

השגתי אחדות עם אהובי, ללא רחוק או קרוב.

זכיתי במתנות מריבון השפיעה ללא תוכחה וללא האשמה.

לא איבדתי למענו את נפשי, ואף לא השארתיה בידי אדון ההתפוררות. 

אם ייאמר: אתה מניח את קיום אלוהים ושולל את קיומו של כל דבר אחר. מה הם, אם כך, הדברים האלה שאנו רואים? –

התשובה היא: שיח זה הוא עם מי שאינו רואה דבר מלבד אלוהים. ומי שרואה משהו בצד אלוהים (יתעלה שמו), אין לנו שאלה או תשובה עמו, כי הוא אינו רואה אחרת מכפי שהוא רואה. ומי שיודע את עצמו אינו רואה אחר מאלוהים, ומי שאינו יודע את עצמו לא ראה את אלוהים; וכל כלי מגיר רק את מה שיש בו. והסברנו הרבה למעלה, ואם צריך להסביר יותר – מי שאינו רואה לא יראה, לא יבין ולא יתפוס; ומי שרואה – כבר רואה ומבין ותופס; ו"די ברמז למי שמגיע". ואשר לזה שלא הגיע, הוא לא יגיע על ידי הוראה, או הנחייה, או שינון, ולא על ידי לימוד ולא באמצעות האינטלקט; אלא רק על-ידי דבקות בשייח' שהגיע ובמנחה נבון, תוך כדי הליכה בדרך, מונחה על-ידי אורו והולך בכוחו, וכך מגיע אל המטרה, אם יהיה זה רצון אלוהים (יתעלה שמו).

מי ייתן ואלוהים (יתעלה שמו) יביא הצלחה לנו ולכם בכל מה שהוא רוצה ואוהב, במילה ובמעשה, בתיאוריה ובפעולה, באור ובהנחיה. אכן, הוא (אלוהים) מלא עוצמה וראוי להשיב על כל הדברים.