חינוך הלב

חינוך הלב / פיטר יאנג

 

מה עושה אותנו, בני האדם, לאנושיים? מה מבחין בינינו ובין שאר בעלי החיים?

מאז תקופת ההשכלה קיימת הסכמה כללית כי האדם הוא חיה חושבת. האנושות חושבת, ולכן קיימת; היא משתמשת בהיגיון, מַבחינה, מחשבת וממציאה, והודות לייחוד זה זכה המין האנושי באדנות על העולם כולו. הישגיה של האנושות הם ללא ספק מרשימים, אך התקדמותה התרחשה תוך התעלמות מהיבטים מסוימים של אנושיותנו ותוך הימנעות מטיפוחם בתהליך החינוך.

בדרך כלל אנחנו מתייחסים לחינוך כאל טיפוח היכולת השכלית, אם לתועלת עצמנו ואם לצורך יישומה בשוק העבודה. זוהי המטרה הפוליטית של החינוך, ודרכה אנו תורמים לכלכלת עצמנו ולכלכלה הרחבה יותר. חינוך המבוסס אך ורק על הנחת יסוד זו לוקה בחסר, שכן הוא אינו מאפשר את טיפוח האנושיות שלנו מעבר למישורים השכלי והפיזי. זהו חינוך המבוסס על העובדה שאנו חושבים, אך אינו עוסק בשאלה מי חושב. הוא לא חודר לרמת ההוויה שלנו, שהיא עמוקה בהרבה מן התהליכים השכליים. ההוויה היא מקור האיכויות האנושיות המהותיות.

השאלה 'מי אנחנו' – בין אם כוונתה ל'מי אנחנו כפרטים' ובין אם כוונתה ל'מי אנחנו כבני המין האנושי' – פונה אל עומקים שהם מעבר למחשבתנו; היא מצביעה לעבר הווייתנו המהותית. כל אדם, מכל תרבות בעולם, בשעה שהוא מתבקש להצביע על עצמו, אינו מצביע אל ראשו אלא אל מרכז חזהו. באופן אינטואיטיבי אנו יודעים אפוא שהתחושה האמיתית של 'מי אנחנו' שוכנת בלב ולא בראש. אם נחזור אל השאלה מה עושה אותנו אנושיים, אפשר לומר שהמחשבה חושבת שכבוד זה נועד לה, אך לִבנו יודע מי אנחנו באמת, ולכן חינוך לאנושיות יעניק ללב את מקומו הראוי, בלב החינוך.

הלב שאנו מדברים בו אינו משאבת הדם בצדו השמאלי של הגוף. חיוני ככל שיהיה לתחזוקת הגוף, לב זה בסופו של דבר אינו אלא שריר. אנו מדברים על המרכז הפיזי העדין שאפשר במקרה הטוב לחוש בו, אך אי אפשר להגדירו. כל אדם יודע עליו, אך רק המיסטיקנים הגדולים ביותר יודעים אותו באמת ומקיפים את עומקו ואת רוחב יריעתו.

כשאנו אומרים 'לב' כוונתנו למרכז התודעה, בשונה מן הראש שהוא מרכז של תודעה מסוג אחר. ההבדל בין השניים הוא שהמודעות של הראש תלויה באיבר גופני, במוח, בעוד שלמודעות הלב אין איבר, והיא אינה תלויה בגוף.

כשאנו מדברים על 'לב', שיש לו מקום אך הוא אינו איבר, אנו נכנסים לתחום המטאפיזיקה. בין אם לב זה הוא דימוי של טבענו המהותי ובין אם הוא הנוכחות הממשית של טבע זה בנו – הלב הוא מציאות הקיימת בעולם אך לא שייכת אליו. הלב אינו ברוא, הוא אינו 'דבר-מה', ולכן אין הוא כפוף לחוק ההתהוות וההתכלות, ואי אפשר לזהם אותו או לפגוע בו בדרך כלשהי.

יש הרואים בלב דימוי לאהבה בלבד; אחרים מוצאים בו ביטוי לרגשנות; יש המעמידים אותו בניגוד להיגיון ומתייחסים אליו כגורם לפזיזות; יש המפקפקים במציאותו של לב שאין לו איבר לשכון בו. אי אפשר להוכיח את קיומו של הלב, ועצם הצורך בהוכחה אינו אלא פרי תרבות המערב ב-2000 השנים האחרונות. תרבות זו מאמינה שאמיתוֹת אוניברסליות, כמו חיים, ידע, עוצמה וכיוצא באלו, קיימות רק במחשבה האנושית ושהן מופשטות ולא ממשיות. רוב האנשים בעולם המערבי מאמינים ש'שרָתות' ו'חמלה' הן רק תפיסות מחשבתיות המשפיעות על התנהגותנו, ואין להן קיום בפני עצמן.

אך יש גם מסורת מערבית מוקדמת יותר שמקורה באפלטון ובאריסטו ומופיעה בהגות היהודית והנוצרית. בנצרות היא מגיעה לשיאה אצל מייסטר אקהארט, ובאסלאם – אצל מוחיי-דין איבן-ערבי מאנדלוסיה ואצל ג'לאל-א-דין רומי מקוניה. על-פי מסורת זו, עולמנו הוא התגלמות הקיום האחד, המוחלט והאינסופי. הנוכחות האלוהית היא חודרת-כול, והיא המהות האמיתית של הכול. לפיכך, אין הפרדה בין אלוהים לעולם, ואנחנו והעולם איננו אלא הביטוי העצמי של האלוהים. לפי מסורת בין-תרבותית זו, יש קיום אחד מוחלט, מציאות אחת שבה תלוי הכול.

איבן ערבי אומר: "אלמלא חדירת האלוהים את כל הקיימים, לא היה לעולם קיום". לפי גישה זו, קיום וידע הן תכונות או היבטים אלוהיים. ומאחר שידע וקיום הם אמיתות אוניברסליות, הם יכולים להיות מושא לתפיסה מחשבתית אנושית. אך בעוד שהמחשבה תופסת רק רעיון של חיים ושל ידע, הלב חווה מציאויות אלה באופן ישיר. הידע של הלב הוא ידע ודאי שאי אפשר לערער עליו, בעוד שהידע של המחשבה הוא שיקוף של ידע, בבחינת בבואה של הדבר האמיתי.

על ההבדל בין שני סוגי הידע, אומר ג'לאל-א-דין רוּמי:

יש שני סוגים של אינטלקט – הראשון הוא נרכש;

בזכותו אתה לומד כמו תלמיד בית ספר –

ספרים, מורים, מחשבה, השגות, כל סוגי המדעים...

אתה לומד, והאינטלקט שלך צומח ומתרחב,

אבל השימור של ידע זה הוא תמיד עול.

האינטלקט האחֵר הוא מתנת אלוהים טהורה.

לבו הוא בחזה הנשמה.

כאשר מימי הידע האלוהי פורצים מן הלב,

הם לעולם לא ייעשו עכורים, דלוחים או מעופשים,

וגם אם אין הידע יכול לזרום החוצה, מה זה חשוב?

הוא ממשיך לבעבע בתוככי הלב.

כאשר רוּמי מדבר על הלב, הוא מדבר על החוויה הישירה של לבו, ולא רבים מאתנו יודעים את מה שהוא יודע. מדוע, אם כן, לא כולנו יודעים? מדוע הדבר ברור לו, בעוד שרוב האנושות אינה מודעת ללב שלו, לרוחניות שלו ולידע שלו? רומי אומר: "האהבה לבורא חבויה בכל יצורי אנוש ובכל דבר בעולם; למעשה, היא חבויה בכל הדברים שיש להם הוויה (being). איך אפשר שלא לאהוב את האחד המעניק חיים? האהבה חבויה בכל ישות אנושית, אך מוסתרת על-ידי מחסומים. כאשר המחסומים נעלמים, האהבה האמיתית נגלית."

האהבה לַמקור שלנו חבויה בכולנו, אך קיימים מחסומים שיש לסלקם. בגלל מחסומים אלו איננו מודעים ללבנו ולמציאות האלוהית המהותית שלנו, ולכן נחוץ חינוך ללב. חינוך הלב הוא זירת החיפוש האישי. מדובר בחינוך רוחני, שיש להבחין בינו ובין חינוך דתי. חינוך רוחני נועד לכל בני האדם, בכל הדתות ומחוצה להן, כי הוא עוסק במשמעות היותנו אנושיים, ולא בציות להלכה דתית כלשהי. זהו חינוך העוסק בשאלה כיצד אנו פועלים כבני אדם, כיצד אנו מתפקדים ברמה עמוקה יותר.

עלינו להיות מודעים לכך שמחסומים רוחניים מסתירים מאתנו את האמת, אך אפשר לסלקם. בנוסף, עלינו לדעת שהדרך שבה אנו פועלים בחיים משפיעה על המחסומים – מחזקת אותם או מסלקת אותם. עלינו לדעת גם שמציאת אושר אמיתי אפשרית רק בהסרת המחסומים ולא בשיפור תנאי חיינו החיצוניים, גם אם שיפור שכזה נחוץ וראוי לשבח.

במשך השנים למדנו להאמין במציאות הדברים כפי שהם נתפסים בחושינו, ואנו מקדישים את חיינו לרדיפה אחריהם ולהשגתם. הדברים הם לעתים חומריים, כגון: עושר, מכונית, בית או שיפור המראה, ולעתים מופשטים יותר, כגון: הגשמה עצמית, אושר או ריגוש. לאמִתו של דבר, מדובר בדרגות שונות של אותה שאיפה, המבוססת על האמונה שכל אותם דברים מצויים אי-שם בחוץ. אנו סבורים שאנו יודעים היכן הם נמצאים, ועמלים כל חיינו כדי להשיגם. לעתים אנו מאמינים שאותם דברים אינם ברי-השגה עבורנו, ואז אנו הופכים לעוינים או למדוכאים. האמת היא שאותם דברים, גם אם נניח שהם קיימים, אינם מספקים ואינם הופכים אותנו למאושרים.

האושר אינו נמצא בחוץ; מה שקיים בחוץ הוא "לחם ושעשועים" – דברים המסיחים את דעתנו ממה שבאמת נועדנו לעשות, דהיינו: חקר האוקיינוס האינסופי של פנימיותנו. חינוך אמִתי חייב לספק את האמצעים לחשיפת האמת אודות עצמנו. חינוך אמיתי חייב לחשוף את העובדה שהאושר אינו דבר בר-השגה, משום שהוא אינו "דבר". אושר הוא אני, כאשר אני קרֵב לאמת של הוויתי. אושר חבוי בכולנו, ואפשר למצוא אותו בעזרת עבודה פנימית.

אין ספק, שכותבי החוקה האמריקנית, בהזכירם את החיפוש אחר האושר, התכוונו לחיפוש הרוחני ולא לרדיפה העיוורת, הרווחת כל כך, אחר דברים חומריים ובלתי חומריים. חיפוש זה הוא זכות חוקתית. מטרת החינוך היא אפוא לפרוץ דרך בחיפוש אחר האושר. החיפוש אינו תלוי בשינויים ובנסיבות; הצלחה או כישלון אינם חודרים לתוכו, ואיש אינו יכול למנוע אותו מזולתו. חינוך מסוג זה מחזיר אותנו למשמעות המקורית של החינוך, קרי: "שאיבה מבפנים", למידה מאוצר הלב שכולנו מכילים.

לילדים צעירים קל להניע תהליך זה. הם עדיין לא צברו חלק מאותם מחסומים שעליהם מספר לנו רוּמי, ולכן מצבם הטבעי הוא אושר. תינוקות אינם נולדים עם המחשבה אודות "עצמי פגיע ומופרד", אלא מאמצים מחשבה זו מאוחר יותר, ובהעדר "אני" נפרד החשוף לאיום, הם חופשיים מתחושת הפחד. תהליכי המחשבה ודגמי המחשבה השלילית עוד לא התפתחו, ולכן הילד הצעיר קרוב עדיין למצב של הוויה בלתי מותנית – איכות שאנו, המבוגרים, מזהים כְתוֹם, והיא משפיעה עלינו וחודרת אל מתחת לקליפת המחסומים שלנו. מובן שילדים צריכים לגדול ולהפוך לבני אדם שלמים, אך אין סיבה שבתהליך הגדילה, החשיבה תכסה על טוהר ההוויה של הילד, אושרו יצטמצם והתום יהפוך לפקחות וממנה לציניות.

הלב אינו פועל, באמת, בניגוד לראש, ולכן אפשר לחנך את הילד מתוך התחשבות מאוזנת הן בראש הן בלב. לשם כך עלינו להכיר בכך שיש הבדל גדול בין השניים. הראש הוא כלי, שיש ללמוד להשתמש בו היטב כדי לפתח את כוחו ואת יכולתו לדייק. את הראש יש צורך ללמד. הלב, לעומת זאת, אינו יכול ללמוד, אך הוא יכול ללמד אותנו. הוא יכול להעביר לנו מידע על דברים מן הפְּנים שלא ידענו קודם לכן.

זו הסיבה שאיבן ערבי מכנה את הלב "נסיך כל היכולות", שכן הוא מקבל ישירות מאלוהים. הראש, בתורו, מקבל מהלב, אך הדבר אפשרי רק כאשר הראש לומד לדעת שהוא אינו השולט. על הראש ללמוד שיש תחומים שאין לו כל הבנה בהם וכל גישה ישירה אליהם. היכולות הרוחניות של האינטלקט ושל ההיגיון אינם אלא חלק מן השלם, וכדי שיוכלו להיות בשירות השלם, עליהם להכיר בחלקיותם. על הראש להיכנע ללב מרצון ולהגיע להתאמה עמו, כדי שהלב יוכל להשתמש בו למטרותיו. כאשר הדבר קורה, האמת האחת המראָה את עצמה ללב מופיעה גם במחשבה, בדרך שאינה יוצרת ניגוד בין השניים.

הגיע הזמן לראות מה מקומו האמתי של הלב בחיי האנושות. אנו נמצאים כאן, יצורי אנוש החיים בקיום יחסי זה, מאחר שהיֵש האחד והמוחלט אוהב להיות נודע. אנחנו, בני האנוש, הננו המקומות שבהם האחד יוכל להיוודע, כאשר נלמד לדעת את עצמנו; כאשר נלמד לדעת מי אנו באמת. במילים אחרות, בפוטנציאל, אנו הדרך שבה המציאות האחת יכולה לראות את עצמה, והלב האנושי הוא העין שבאמצעותה מציאות זו יכולה להיראות. זו הסיבה שהלב מוכר כמרכז ה"אהבה", שכן זה המקום שבו אלוהים נודע כאהבה לאותם מאושרים מועטים שלבם טוהר מן המחסומים. אך אסור לנו להגביל את הלב לאהבה בלבד, אלא אם כן ההבנה שלנו את ה"אהבה" היא בלתי מוגבלת. בשיר שלעיל רומי תיאר את הלב כמקומו של אינטלקט שהוא מתנת אלוהים טהורה. לדברי איבן-ערבי: "האינטיליגנציה השלמה היא הלב המשוחרר מאמונות מוטעות". ובקיצור, הלב הוא אותו מקום בתוכנו היודע את הידע, אוהב את האהבה והווה את ההוויה.

איבן ערבי כותב על הלב:

הלב הוא פנינה הצופה באלוהים.

בלב מתגלם השם והנקרא בשם.

הלב הוא נץ או ציפור פלאים.

הלב הוא הוויית האל-כשהוא-לעצמו.

ללב המתואר כאן אין צעיפים, ולכן הוא רואה את הקיום כפי שהנו באמת. צעיפים נוצרים כאשר אנו מייחסים מציאות לדברים שאין להם קיום באמת, וכתוצאה מכך נוצרת בתוכנו אמונה שקרית המכבידה על הלב ומדכאת אותו. מעטים מאתנו זוכים להשיג את תחושת היותנו רק על סמך מי שהננו באמת, כפי שאלוהים יודע אותנו. במקום זאת, אנו לומדים לסמוך על מה שאחרים משקפים לנו, בין לחיוב ובין לשלילה, ועל מה שאנו רואים את עצמנו עושים ושומעים את עצמנו אומרים. מכל אלו אנו בונים דימוי מורכב של מי ושל מה אנחנו. דימוי זה זקוק לעדכון תמידי, לשיפור ולהגדלה, כי אין לו שום תוכן אמיתי, והוא אינו מסַפק לאורך זמן. יתירה מזאת, כדי לתחזק אותו, הדימוי תובע מאתנו שנקדיש לו את כל האנרגיה שלנו ואת כל חיינו. אנחנו פוחדים להפסיק תהליך זה, מאחר שברגע שנפסיק, תיעלם האשליה, והפחד הוא שמא לא יישאר דבר – שמא נגלה שאין שום דבר מתחת לדימוי העצמי הזה. אנו עסוקים באופן כפייתי בדברים חיצוניים, כדי להמשיך לשמור ולהחזיק את כדור האוויר הזה, כדי להמשיך ולהחזיק בדימוי.

אנו עושים כל מה שנחוץ כדי לתמוך באשליה של האגו, טוב או רע, גם אם אנו הורגים את עצמנו לשם כך דרך מחשבות שליליות, מתח, אלימות, אלכוהול, סמים ואפילו התאבדות. אם נתבונן היטב, נראה כי מה שאנו עושים עם חיינו נובע מאמונותינו אודות מי אנחנו ומה אנחנו. אבל מניין באות אמונות אלו? האם מקורן במה שלבי יודע אודות עצמי? או שמא הן באות מההתניות שלי ומנסיבות חיי? מהאופן שבו הוריי חינכו אותי? ממידת ההצלחה שלי בבית הספר או בחברה? מבגדיי? מהתרבות שבה גדלתי וממידת העושר שלי?

מורים רוחניים מעניקים תשומת לב אך ורק לאמת של ה"עצמי" שלהם, ובכך – לאמת האחת והיחידה. הם נזהרים שלא להעניק קיום לאשליית ה"עצמי", ועבודתם היא פשוט לשמור על הלב נקי מכל כיסוי או צעיף, כדי שיוכלו לשקף כל דבר וכל אדם בשלמות, בדיוק כפי שהִנם.

נהיה מי שנהיה, ויהא גילנו אשר יהיה, כולנו עסוקים במישרין באותה עבודת חיים: חשיפת האמת אודות ה"עצמי" שבלב או כיסוי האמת באמצעות בריאה עצמית כלשהי. זהו המקום שבו באמת מונחת הבחירה.

חשוב לדעת שיש בהוויתנו רמה שהיא חופשית לחלוטין מכל התניה. ברמה זו אנו בלתי מוכתמים לחלוטין; ברמה זו אנו במצב מקורי של תום ושל ערך פנימי, לא בגלל מה שעשינו או לא עשינו, אלא בגלל מה שהננו. במקום זה אנו באמת עצמנו – אהובים ואוהבים כאחד. הלב יישאר תמיד במצבו המקורי, מצב של טוהר, ואין דבר שמישהו יכול לעשות כדי לשנות עובדה מהותית זו.

אחד הדימויים החביבים על איבן-ערבי הוא דימוי הלב למראָה שעברה מירוק, כך שהיא משקפת בשלמות (יש לזכור שמדובר במראת מתכת מן המאה ה-12 ולא במראת זכוכית בת זמננו). "עליך לדעת שהלב הוא מראָה ממורקת שכולה פָּנים, ושלעולם לא תחליד. כי אילו הייתה 'מחלידה', היה תיאור זה מתייחס רק למקרה שבו הלב עסוק בחיפוש אחר ידע של דברים ארציים, ולכן מוסח מידיעת האלוהים דרך האלוהים... כי הנוכחות האלוהית מגלמת את עצמה כל הזמן, ואין לתאר 'צעיף' כלשהו להתגלמות עצמית זו. אבל כאשר הלב נכשל בקבלת התגלמות זו... משום שקיבל דבר-מה אחֵר מאלוהים, אזי מתייחסים אל הקבלה של אותו דבר-מה אחֵר כאל: 'חלודה', 'צעיפים', 'מחסומים', 'מנעולים', 'עיוורון' וכד', אם כי אלה היודעים את אלוהים באמצעות אלוהים יודעים שבָּאמת, גם הלב (המוסח) יודע את אלוהים באמצעות אלוהים".

העובדה שהלב לעולם אינו מחליד היא פיסת מידע חשובה ביותר, שכן היא התשובה השלמה והמוחלטת לרגשות של ייאוש, של ניכור ושל הפרדה הרווחים היום. אל לנו לשמור מידע זה בסוד. שמירת המידע בסוד כמוה כהעלמת מידע על ירושה מיתום המאמין כי נידון לחיי עוני ולייאוש. בתוככי כולנו קיים זה היודע את האמת. ידיעת האמת היא זכותנו המוּלדת. לעולם איננו מתנתקים ממנה, ובכל זאת רובנו שוכחים זאת.

כאשר האמת של הלב מוסתרת, מוכחשת ומבוזה, אזי כאילו נקרענו מזהותנו האמיתית ושכחנו שכולנו ישויות רוחניות שיש להן מטרה רוחנית בחיים אלה. הדבר נכון לכל בני האדם, תהא הופעתם אשר תהא – בין אם הם מאמינים בדת כלשהי ובין אם הם מכחישים לחלוטין כל דבר שאין לו קיום חומרי. איש אינו יכול להימלט מן האמת הרוחנית שלו. כולנו עוסקים או בהסתרת האמת אודות עצמנו מעצמנו או בחשיפת אותה אמת בפני עצמנו ובפני אחרים. האפשרות השנייה היא עבודה רוחנית, שיש לה תוצאות רוחניות הנוגעות לכולנו, כפרטים וככלל.