הליבה של הליבה

הליבה של הליבה

ה ק ד מ ה

מאת איסמעיל חאקי-בורסווי (1728-1652) 

השבח לריבונותו והברכה לשליחו 

ואז... ההזמנה אשר הגיעה מן הפְּנים לכתיבת חוברת זו, לעריכתה וליצירתה היא: בַּספר הנקרא פוּתוּחַאת אַל מַאכִּיָיה שנכתב בידי צדיק כל הצדיקים (כּוּתְבּ-ל-אַכְּתַבּ) ומורה הדרך המוחלט (אל-מוּרְשִיד-ל מוּטְלַק), מוחידין אבן ערבי (יגדיל אלוהים את קדושתו ובעקבותיה את שלנו) יש דברים שונים המתייחסים לידע (מַעְרִיפַת) ולמציאויות. דברים אלו הם חשובים ביותר ורבי-ערך, אך משום שנכתבו בערבית, לא יכלו רבים מאיתנו להבינם; כתוצאה מכך נותרו אותן אמיתות בבחינת אוצר חבוי. מורנו היקר, שאת מוצא פיו לא יכולתי להמרות (מי ייתן ואלוהים יגלו עצמו בפניו בשם סַלַאם), הורה לי והנחה אותי לתרגם את האוצר החבוי לטורקית.

בתרגום, במקומות אחדים שבהם הדבר נראה מתאים, שולב פירוש. באמת, אל יהא ספק שאותו אדם שפל-רוח עם הקולמוס שבידו דומה לקַשָת האוחז בידו קשת, ואל יחשוב איש שהיה יכול להיות אחרת.

לבטח, הקדושים הם יד כוחו של אלוהים (כּוּדְרָה) ולשון כוחו של אלוהים, כנאמר בחדית': "...נעשיתי ידו...". ומאחר שכך, אילו היה זה אלוהים שדיבר דרך לשונו של אותו אדם שפל-רוח, האם היה מישהו מתפלא על כך? "כאשר זרקת, לא אתה זרקת, אלא אלוהים הוא שזרק". משפט קוראני זה הוא העדות הברורה לפירוש זה ולדוברו. גם זאת בהנחיית מורנו, שם החוברת נקרא לוּבּוּ-ל-לוּבּ (הליבה של הליבה) וסִירּו-ס-סִיר (מסתורי המסתורין). בהקשר זה, תקוותנו היא שמחילה תחבוק את כל שגיאותינו, כי האם אין האדם מלא שגיאות ושכחה? תחינתי להצליח היא מאלוהים. אני נתמך בו וסומך עליו. 

פרק 1 

אחד הנושאים המיוחדים שאותם מבקש אבן ערבי להסביר בספרו פוּתוּחַאת-אַל-מַכִּיָיה הוא זה: "אם איש-ידע (עִָרִיף) הוא באמת איש-ידע, אין הוא יכול להישאר כבול לצורה אחת של אמונה". כלומר, אם בעל ידע יודע את ההוויה, על כל משמעויותיה, בעצמותו שלו, הוא לא יישאר לכוד באמונה אחת. הוא לא יצמצם את מעגל אמונתו. הוא כמו חומר ראשוני [מַטֵרְיָה פְּרִימָה] (הָיוּלָה) ויקבל כל צורה המוצגת בפניו. מאחר שצורות אלו הן חיצוניות, אין בהן כדי לשנות את הגרעין שבעולמו הפנימי.

היודע את אלוהים (עָרִיף-בִּ-אלְלָה), יהא מקורו אשר יהא, נשאר כזה. הוא מקבל את כל סוגי האמונה, אך אינו נשאר דבק בכל אמונה צורנית. יהיה אשר יהיה מקומו בידע האלוהי, שהנו ידע מהותי, הוא נשאר במקום זה; ביודעו את הגרעין של כל האמונות, הוא רואה את הפְּנים ולא את החוץ. הוא מזהה את הדבר שאת גרעינו הוא יודע בכל מעטה שיָשים על עצמו, ומבחינה זו – המעגל שלו רחב. מבלי להביט בלבושים השונים שבהם מופיעות אותן אמונות בגלוי, הוא חודר אל מקורן ועֵד להן מכל מקום אפשרי.

            שני העולמות הם התגלות של אלוהים

            הַבט בִיפי האמת מכל צד שתרצה. 

* * * 

חדית' מסביר כך: כאשר אנשים שייעודם גן העדן מגיעים לתחנותיהם, הריבון מציע מבט חטוף בהסיטו מעט את המסך המסתיר את גדולתו ואת הדרו, ואומר: "אני ריבונכם הגדול ביותר". כלומר, אני הוא אותו אלוהים שאליו נכספתם במשך שנים ושאותו התאוויתם לראות. התגלות זו מפתיעה אותם, והם מכחישים אותה ואומרים "מעולם לא יכולת להיות ריבוננו", ובאומרם זאת הם מתרעמים וזועמים. באותו רגע משתנה ההתגלות שלוש פעמים, וכל פעם הם שבים ומכחישים. אז אלוהים שואל אותם: "האם יש בכם סימן כלשהו ביחס לריבונכם?" והם עונים "כן, יש". אזי הוא מופיע בפני כל אחד בהתאם לדרגה וליכולת ההבנה של ההשערה ושל האמונה שלו. לאחר התגלות זו הם מקבלים ואומרים "אתה ריבוננו, הגדול שבגדולים". ובהתאם לכך החדית': "אתה תביט בריבונך כמו בירח מלא ותאבד באובדן חושים". אף שכך הדברים, אנשי הידע מאשרים את אלוהים בוודאות במהלך ההתגלות הראשונה, שכן הם רכשו את כל האמונות וזכו בנטייה לכל ההתגלויות.

            אלה הרואים את אהובם היום

            הם שיראו אותו מחר.

            מה יֵדעו על אהובם שָם,

            אלה הנמנים עם העיוורים כאן? 

* * * 

אכן, בקוראן הקדוש כתוב כך: "האדם שהנו עיוור בעולם הזה הוא עיוור גם בעולם הבא", ופירוש הדבר: זה אשר לא פתח את עין-המשמעות שלו כאן יהיה עיוור באותו אופן כאשר יעבור לעולם הבא, וכתוצאה מכך, לא יוכל לראות את ההתגלות הקדושה (כאשר תוצג בפניו לראשונה). הדבר שאנו מייחלים לו מאת אלוהים הוא שישמור על כל עבדיו מפני אמונה שאינה חורגת אל מעבר לחיקוי ולהעמדת פנים.

כאן מתעוררת שאלה מסוימת: כיצד אדם שיש לו נטייה לדרגה של ידע (מַעְרִיפָה) מבין את מציאות עצמו? אפשר לענות על כך בדרך זו: נחוץ שהוא ימצא איש-ידע היודע את עצמו, ולאחר שמצא אותו, מעומק לבו ובמלוא נשמתו, ייתן לאופיו של בעל-הידע להפוך לאופיו. על איש-הידע, כדי למצוא את מקורו, לאחוז בהתמדה בדרך זו, והמשפט הבא מתוך הקוראן מרמז למשמעות זו: "חפש אחר האמצעים שיובילו אותך אליו". ההסבר לכך יכול להיות כלהלן: יש בין עבדַיי כאלה שמצאו אותי; אם ברצונך למצוא אותי, לך בעקבותיהם. הם עבורך אמצעי, ובסופו של דבר הם מובילים אליי. אם כך הדבר, אזי דרך מתן שירות לאותם אנשים, אדם יגיע לידיעת עצמו. הוא יבין מניין בא ולאן הוא הולך, ויקבל מושג אודות התחנה של מצבו הנוכחי.

חדית' מסביר את מטרת ההגעה לעולם הזה כך: "הייתי אוצר חבוי ואהבתי להיוודע, ובראתי את הבריאה כדי שאוכל להיוודע". סדר זה הוא כזה, אך לדעת את אלוהים אינו עניין קל עד שאדם נעשה למי שיודע את עצמו.

החדית' הבא מסביר: "היודע את עצמו יודע את ריבונו". ההיפך, גם הוא נכון, ואת זאת מבינים האנשים הנמצאים בדרגה זו. אנשים רבים מקרב העלית ומקרב ההמונים מייחסים משמעויות שונות לחדית' זה, על פי המידה שמאפשרת האינטליגנציה שלהם. ברצון אלוהים, תבוא לידי ביטוי משמעות ברמת העלית. כך או כך, ברמה זו אפשר להבחין בשבע צורות שונות, שתפורטנה להלן. 

פרק 2 

צ ו ר ה    ר א ש ו נ ה

אם אדם בגופו מבין את הרוח החלקית בצורתו-הוא, שניתן לקרוא לה העצמי המדבר (נַפְסִ-י-נַאתִיקָה), אם מצבו של אדם זה הוא כזה – הוא שרוי בצורה הראשונה. תחנה זו נקראת תחנת ההתקדמות. לפי אנשי האחדות – עצמי, לב, רוח, אינטלקט, מסתורין – כולם מכוונים לאותו דבר. שמות שונים אלה ניתנים לאותו דבר הלובש צורות שונות בזמנים שונים.

לדבר זה הידוע כַּעצמי המְדַבֵּר אין לא חיים ולא גוף, אך יש לו השפעה ויכולת פעולה מחוץ לגוף ובתוכו, אף כי אין לו לא מקום ולא אות שהוא קיים. אם כי אין לו מיקום מיוחד, בכל פעם שתניח את אצבעך על משהו – הוא שם, והוא מופיע שם כקיים בכל הטוטליות שלו. יותר מכך, חלוקה, הפרדה וכיוצא באלה, אינם אפשריים עבורו. הוא הנו מה שאוחז בידו של אדם, שמביט בעינו, שדובר בלשונו, שהולך ברגלו, ששומע באוזנו, ובקיצור – נוכח ושולט בכל הרגשותיו.

הוא נוכח באופן טוטלי ומהותי בכל חלק של הגוף, ובהקיפו את הגוף כולו – הוא נעלה עליו וחופשי מכל חלק של הגוף. אם אצבע או יד ייקטעו – הוא לא יסבול כל התמעטות, ואף לא יאבד חלק כלשהו של עצמו. בכל מקרה, הוא בדיוק במקומו, כפי שהיה מאז ומעולם, ונשאר קבוע ונוכח. אם הגוף כָּלֶה – הוא לא סובל מאובדן קיום או מהתפזרות. כדי להיות מסוגל להבין זאת יש משמעויות שלא ניתן לדחוק אותן אל תוך הגבלה או חישוב. 

צ ו ר ה    ש נ יי ה 

מי ששרוי בצורה השנייה הזאת – שיישא מבטו אל האופקים. דהיינו, שיביט אל האופקים בהם נמצא העצמי הטוטלי... זה נקרא אינטלקט, הרוח הטוטלית המובחנת, ממלא-מקום-אלוהים. אין לו דמות גופנית ואין הוא אפילו מחוץ לעולם הזה ורקיעיו, אלא הוא מקיף את כל הקיימים בהם הוא נוכח ושולט. ביחס אליו – הגבוה ביותר והנמוך מכל נמוך זהים. הוא נוכח בכל אחת מהדרגות הללו על-ידי העצמוּת שלו. אי אפשר להפרידו או לחלקו לחלקים. אילו צנחו השמיים והארץ התנפצה – לא היה קורה לו דבר.

למשל, מה זה משנה לשמש, ובמה היא סובלת, אף שהיא נכנסת לכל מגדל, ארמון או בית הנבנה בעולם. ובכל זאת כל ארובה, חדר או אולם מקבלים ממנה אור בהתאם לגודל חלונותיהם. בדיוק כפי שאילו היו בתים אלה נופלים, והארמונות נהרסים – איש לא היה מדמיין שמשהו עלול לקרות לשמש, ובאמת שום דבר לא יקרה לה. לא משנה כמה אנשים, או יצורים, ברא אלוהים. הוא יכול להיות קובע לגביהם ולשלוט בכולם. לא משנה כמה ימותו מבין אלה החיים – הרוח המובחנת נשארת נוכחת לנצח ובכל מצב שבו היתה.

כך האחד אשר ניחן ברוח כזאת – כשהוא מביט לאופקים, אם הוא יודע מצבים אלה – יבין מה הצורה השניה. 

צ ו ר ה    ש ל י ש י ת

בתחנה זו האדם מקבל התפתחויות נוספות ורואה שמה שנקרא רוחו החלקית אינו קיים אלא מתאיֵין ברוח הטוטלית, והוא קם לתחייה ברוח המובחנת... הוא רואה שהרוח היא הרוח הטוטלית, ושהאינטלקט הוא האינטלקט הטוטלי, ומבחין בכך בַּוַודָאוּת של האמת (חַאק-וּל-יָקִין). ואז – משליך מעליו כל מה שנקרא 'חלקי'. עליו להבין שכל דבר קשור לטוטלי. כזאת היא הצורה השלישית.

צ ו ר ה    ר ב י ע י ת

אז... עליו להמשיך להעפיל בתחנה זו. עליו למצוא שרוחו התאיינה ברוח המובחנת. ועתה עליו לראות שהרוח המובחנת התאיינה באלוהים-כשהוא-לעצמו. עליו להשתחרר גם מהחלקיות וגם מהטוטליות. כשזה קורה לו הוא רואה את כל העניינים מתאיינים במעשיו של אלוהים, את כל השמות והתכונות נכחדים בשם ובתואר ובתכונה של אלוהים, וכמו כן את כל העצמויות נכחדות בעצמוּת של אלוהים, והוא רואה אותם כלא-קיימים. כאשר הוא בטוח ומעוגן בכך אזי הגיע למה שידוע כקִרבה באמצעות ידע (עִילְמ-וּל-יָקִין) וקירבה באמצעות אמת (חַאק-וּל-יָקִין), והוא משיג את התחנה של עדות שלֵמה.

מתחת לגלימת הקיימים אין דבר אחר מלבדו: הוא לומד לדעת את משמעויות הדבר באמצעות הפְּנִים, וגם, לאחר שרכש הבנה של משמעות המובאה מן הקוראן: "היום, למי שייך הכול? לאלוהים, המשמיד האחד והשלם", הוא יודע בוודאות שבַּפְּנִים – אין דבר אחר מאלוהים.

עד הנה הזכרנו ארבע צורות. אלה יכונו גם כדלקמן:

1. אֶנְפוּס – פְּנִים.

2. אַפַאק – אופקים, קיום חיצוני.
3. האיחוד של הצורות הראשונה והשניה.
4. התאיינות הצורות הראשונה, השניה והשלישית באלוהים-כשהוא-לעצמו.

צ ו ר ה     ח מ י ש י ת

זוהי תחנה כזאת שבה כל תחנה שהוזכרה לפניה תיראה ותובחן כאחת. לאדם שהשיג תחנה זו מתייחסים לעתים קרובות כאל בן הזמן (אִבְּנ-וּל-וַקְט). 

צ ו ר ה    ש י ש י ת

האדם שהגיע לתחנה זו הוא ראי לכל דבר. בתחנה זו אין הנוסע מוצא אף אחד בדרכו אלא את עצמו, והוא חושב על כל דבר כקשור לעצמו. הוא אומר: "בתוך גלימתי אין דבר מלבד אלוהים. האם יכול להיות מישהו אחר בשני העולמות מלבדי?" דהיינו, הוא ראי לכל דבר וכל דבר משתקף בו. אולי אפילו הוא גם הברק של הראי ומה שמשתקף בו. קודם לכן הוא היה בן הזמן, והוא נהג לומר: "אין קיום אחר אלא אלוהים". לאחר שמצא תחנה זו הוא יאמר: "יש רק 'אני'", ולעתים קרובות מתייחסים אליו כאל אביו של הזמן (אַבּוּ-ל-וַקְט). 

צ ו ר ה    ש ב י ע י ת

האדם המגיע לתחנה זו הוא עתה בהתאיינות מוחלטת. בשלמות ובפשטות הוא הגיע לאי-קיום, ומעתה ואילך – בהישארות (בַּקָא) הוא מגיע להישארות (בַּקָא). לאחר מכן אין לדבר עליו כעל מי שנמצא במצב או בתחנה. כאן אין לו לא הבחנה, לא עדות ולא ידע, וההסבר או הפרשנות של אלה אינם אפשריים, כי מקום זה הוא תחנה של אי-קיום שלם. אפילו במילה 'תחנה' משתמשים כאן רק כדי להסביר, כי האדם כאן אינו יודע לא תחנה ולא סימן. רק אלה בעלי הטעם מבינים באמצעות טעם. ואלוהים יקל מצב זה בשבילנו. 

* * * 

לאחר שאיש הידע השיג תחנה זו הוא נמצא ביקום של אחדות וקולקטיוויות (עָלֶמִי-גַ'אם). אם עליו להתנתק מכאן – הוא עוטה קיום אלוהי. הוא יודע את האמת שלו ובעקבות זאת מבין את אלוהים, ואז אין הוא קשור יותר לאף אחד מהחוקים, התקנות, האמונות, שאנו מבינים בעולם החיצוני. זה מה שהתבקש להיות מוסבר, והמשמעות הרצויה היא זו.

בלי הֱיות לא מצאתי את הנתיב לאמת זו;

שם התחיֵיתי עם האמת; מצאתי הישארות (בַּקַא).

עצמי, איינתי את עצמי; עצמי, שוב מצאתי את עצמי.

תהיה הכול אחרי שתעשה מעצמך לא-כלום. 

* * * 

לבסוף מבין איש הידע – בין אם הוא באֶנְפוּס (הפנימי) ובין אם הוא באַפַאק (אופקים – קיום חיצוני) – שמה שמתממש הוא העצמיות; שהקיום הוא קיום אחד, נשמה אחת, גוף אחד; שאין הוא מופרד ואף לא מובחן; שהכול בממשות אינו אחר מן ההתגלמות והכלים של אלוהים; שמכל חלקיק או גבעול ועד למסה הגדולה ביותר – אלוהים (אל חאק) מתגלם בהם בכל תאריו ושמותיו, ושהתגלמות זו היא בהתאמה להבנתו ולאמונתו של כל אדם. בכל מקום ובכל תחנה הוא מראה פנים שונות.

הוא מסוגל להראות את הווייתו בין בפנים ובין בחוץ; זה שיֵשְנו בדמות של כל דבר, זה שהנו בר הבנה בכל אינטלקט, המשמעות הקיימת בכל לב, הדבר הנשמע בכל אוזן, העין הרואה בכל עין, זה הוא... אם הוא מגולם בפָנים אלו הוא ניבט גם מן הפָּנים ההן.

המשמעות של אלה שוב מתייחסת למשפט שהובא בהתחלה. התובע והנתבע, האוהב והאהוב, המאמין והאמונה, זהים עבור איש הידע. כל זה פירושו שלאיש הידע – ההיצמדות להיבט כלשהו לפי אמונה אחת מסוימת – אינה מותרת. 

* * * 

כמה עיוורים התאספו במקום כלשהו. הם החלו לדון בעניין: "אנחנו תוהים אם ביכולתנו לראות פיל". שומר הפילים לקח אותם אל המכלאה. כל אחד מהם מצא חלק מהפיל ואחז בו – כמה מהם אחזו באוזן, כמה – ברגל, כמה – בבטן, כמה – בחדק. לאחר שלמדו לדעת את הפיל באופן זה הם החלו להתווכח בינם לבין עצמם. זה שנצמד לרגל הפיל אמר שהפיל הוא כמו עמוד. מי שהחזיק באוזן אמר שהפיל הוא כמו מפית, וזה שהכיר את הפיל באמצעות בטנו אמר שהוא כמו חבית. בקיצור, לפי האיבר שבו החזיקו – הם ידעו את הפיל; האמונות שלהם היו כאלה.

אדם המחזיק באמונה על-ידי חיקוי נמצא במצב הזה, הוא נאחז במשהו מוגדר ונשאר שם. במצב המימדי הזה הם נשארים לכודים.

מי שנשאר בבית האסורים במימד המוגדר

יתעצב כליל אל לבו כשיניחו אותו באדמה. 

* * * 

יקרה אשר יקרה, איש הידע לעולם לא יילכד באמונה אחת מוגדרת כי הוא יודע את עצמו. את זאת הסברנו לעיל. 

פרק 3 

כדי לדעת את עצמו טוב יותר וכדי לדעת את גרעינו, על איש-הידע להקשיב מתוך הוקרת כבוד ובענווה לחמישה דברים נוספים הנחוצים לו. חובה של ממש היא לאיש-הידע לדעת זאת כדי להשיג את מטרתו. ועל כן אנו מונים להלן אותם דברים הנקראים חמש הנוכחויות.

חמש הנוכחויות (חַדרַאתִי-ל חַמסָה)

יש חשיבות מהותית לַידיעה שמאחר שאין סוף לעצמותו של אלוהים ולתכונותיו, אין סוף ואין מספר גם לעולמות, שכן העולמות הם מקומות ההתגלמות של השמות ושל התכונות. הדבר המתגלם הוא אינסופי, ולכן מן ההכרח שגם מקומות ההתגלמות יהיו אינסופיים. ומכאן שגם המשפט הקוראני "בכל רגע הוא בתצורה שונה", פירושו שאין סוף להתגלותו של אלוהים.

כוחו של אלוהים (כּוּדְרָה) נמצא כל העת ולְעולם במצב של שלמות. בשל אותה שלמות אין הוא מגלה עצמו לאותו אדם פעמיים באותו אופן. הוא נמצא כל הזמן בהתגלויות חדשות, וכשם שהדבר לא קרה עד כה – כך לעולם לא תתרחש אותה התגלות לשני אנשים שונים.

בחדית' נאמר: "לאלוהים 18,000 עולמות, והעולם הזה שלך הוא רק אחד מהם". האמירה לפיה לאלוהים 18,000 עולמות באופן חלקי ו-18 עולמות בסך הכול, נשענת על החדית' הנ"ל, אף שאין קץ להתגלות של אלוהים ואין סוף למקומות ההתגלות של אלוהים.

כל אותם עולמות מוכלים בחמש הנוכחויות שאותן אנו עומדים למנות.

כוחו הוא הגדול ביותר; תהילתו עצומה, ואין אלוהות אלא הוא. 

הנוכחות הראשונה –  רַ'ייבִּי-ל מוּטְלַק – הבלתי ניתן לידיעה המוחלט

נוכחות זו נקראת גם עולם הטבע האלוהי (עָלֶמִי-ל לַהוּת). היא ידועה גם בשם עולם אי-ההתגלמות (לַא תַעַיוּן) שאינו נתון לכל מידה ולכל צורה של אפשרות הבנה. נוכחות זו נקראת גם עולם המוחלטוּת. היא נקראת גם העיוורון המוחלט. היא נקראת גם הוויה צרופה, הוויה מוחלטת, עצמוּת טהורה (דַ'את), אֵם הספר, ביטוי מוחלט, הנקודה שעומקה כעומק האוקיינוס, הלא-נודע של הלא-נודע.

בקוראן נאמר: "כל המפתחות אל הלא-נודע מקובצים ברמה שלו: הוא לבדו יודע אותם". השמות הנזכרים לעיל שייכים רק לדרגה אחת. ומכאן שאלוהים ברמה זו נמצא ביְקָרוּת צרוּפה ובעושר-מעבר-לצורך בתארים הניתנים לו. שום תואר או שם אינו אפשרי ברמה זו. כל מילה שתנסה לתאר תחנה זו אינה הולמת, שכן בנוכחות זו עצמוּתו של אלוהים היא בעליונות מוחלטת על כל דבר, משום שהוא עדיין לא ירד אל מעגל השמות והתכונות. כל השמות והתכונות קבורים בהתאיינות בתוך עצמוּתו של אלוהים. כמה פסוקים מן הקוראן עולים כאן על הדעת:

1.         "ללא ספק אלוהים הוא עשיר-מעבר-לצורך (רַ'נִִי) בַּעולמות".

2.         "האם לא עבר על האדם זמן שבו האדם לא היה דבר שהוזכר, שנזכר או שנשמע אודותיו?"

3.         חדית': "בזמן ההוא אלוהים הכל יכול היה במצב שבו לא היה עמו דבר".

4.         "הייתי אוצר חבוי...." (חַדִית' קוּדסִי) 

מובאות אלו מתארות את התחנה שהזכרנו. יהיה המקרה אשר יהיה, בעבור איש-הידע היודע את העצמוּת, שום דבר חדש או שונה לא אירע. מה שהוא היה קודם לכן – עדיין הוא כך. כאשר הַזְרֵטי עלי שמע את החדית' "בזמן ההוא אלוהים היה במצב שבו לא היה עמו דבר", הוא הוסיף "אפילו ברגע זה הוא עדיין כך". בכך הוא אישר את נכונות החדית' ובו בזמן חשף פן אחר של החדית' ופירש אותו. 

הנוכחות השנייה –  עָלֶמִי-ל גַ'בַּרוּת (עולם היכולת האין-סופית)

נוכחות זו ידועה גם כגילוי-העיניים הראשון (תַעַיוּן אַוַואל), ההתגלות הראשונה (תַגַ'אלִי), אבן החן הראשונה, המציאות של מוחמד, הרוח המובחנת, הרוח הטוטלית, הלא-נודע המובחן והספר הוודאי. באֵם הספר הכול נראה אסוף יחדיו, ובספר הוודאי מתחילה הכניסה לפרקים. אֵם הספר היא המהות (ד'את). תחנה זו נקראת גם עולם השמות, הפוטנציאלים הקבועים (עַיַאנִי תַ'אבִּיתָה), עולם המהויות המובחנות (מַאהִייה), המיצר הגדול.

כל אלה הם שמותיה של הדרגה הראשונה, אך כל אחד מהם משמש להתייחסות מיוחדת, והדבר אינו נחשב סוד לאלה היודעים. 

הנוכחות השלישית –  עָלֶמִי-ל מַלאָכּוּת (העולם המלאכי)

נוכחות זו מתוארת לעתים גם כדרגת המלאכים, עולם המְשלים (מִיתַ'אל), עולם האשליות (כַיַאל), ראשוניות, גילוי-העיניים השני (תַעַיוּן שַ'אנִי), ההתגלות השנייה, הגבול הקיצון (סִידְרַאת-ל מוּנתַהָא), עולם הצווים, המיצר הקטן ועולם הפרקים. 

הנוכחות הרביעית – שוּהוּדִ-ל מוּטְלַק (התבוננות מוחלטת, מראֶה, עדוּת)

נוכחות זו נקראת עולם העדוּת, עולם הרכוש, עולם התמותה (נַסוּת), עולם הבריאה (חאלק), עולם החושים, עולם הזנים, עולם הגלקסיות, הכוכבים והלידה. הכוונה בכל אלה היא למתכות, לצמחים, לבעלי החיים. גם את הכס העצום (עַרְשִ-ל עַזִים) מייחסים לתחנה זו. תחנה זו מקיפה את הטוטליות של עולם הצורות.

כל אלה שייכים למינוח המתייחס לעולם העדוּת. כל מה שלא נכלל בעולמות שנמנו לעיל נקרא העולם שאינו ניתן לידיעה (עָלֶמִי-ל-רַ'ייבּ), בעוד שכל העולמות שנמנו שייכים לעולם הציווי (אַמְר), וזה השימוש שנעשה בשני שמות אלה. ניתן גם להשתמש במונחים אינו-ניתן-לידיעה ועדוּת ו/או ענייני העולם הזה וענייני העולם הבא.

ארבעת העולמות שיתוארו בהמשך דומים לארבעה אוקיינוסים. אלה הם העולמות של הבעלוּת (מוּלְק), של הרוח (מַלאַכּוּת), של היכולת הבלתי מוגבלת (גַ'בַּארוּת) ושל האלוהות (לַהוּת). כל ארבעת האוקיינוסים הללו הם נצחיים, ואין להם ראשית או אחרית. הראשון בהם הוא אוקיינוס העצמוּת (דַ'את) הנקרא לעתים קרובות לַהוּת. בהתאם לציטוט "הייתי אוצר חבוי...", עצמותו של אלוהים בשפיעתה הביאה לגילום עולם הגַ'בַּארוּת הנקרא גם הרוח המובחנת. כאשר שפעה הג'בארות היא הביאה לכדי התגלמות את המלאכות. שפיעת המלאכות הביאה את המוּלק לכדי התגלמות. המונח שפיעה כוונתו כאן לַנטייה הטבעית הנובעת מטבע העצמוּת. כל מה שהוזכר כאן עד כה התרחש במרחב הזמן הנחוץ לעפעוף עין, כלומר זמן קצר מאוד, ואף פחות מזה. הציטוט מן הקוראן מרמז על כך: "העניינים שלנו מתממשים בזמן קצר כמו עפעוף ואף הרבה פחות מזה". מדובר בעניין הציווי, והצו נקרא "כּוּן" (הֱיֵה). לכל דבר בעולם התופעות (קָאוּן) הוא אמר " הֱיֶה", וברגע זה הכול התרחש. 

* * * 

שום דבר מכל מה שהתרחש לא בא מאַיִן. כל אלה אינם אלא תנועה מהותית. כשאנשים אומרים שהכול נברא יש מאַיִן כוונתם לומר בכך שהעצמוּת, כאשר הייתה חבויה בתוך עצמה, ביקשה להתגלם, שכן "זה שישנו" אינו יכול להפוך לבלתי-קיים, ו"זה שאינו" לא יכול להפוך לקיים. בשל תנועה באוקיינוס העצמות, התגלמו העולמות.

הבה נעלה בדעתנו ים – שפיעה של ים אחד יוצרת ים שני, ושפיעת השני יוצרת את השלישי, וממנו הרביעי. כך נוצרים ארבעה ימים; ממש כפי שקיטור הופך למים ומים הופכים לקרח, כך מתרחשים דברים. כל מה שהוסבר הוא אור. כל אחת מהתנועות שלו היא צורה חדשה. ברמת בעלי-הידע, כפי שהדברים היו קודם לכן, כך הם עדיין. כל העולמות שתוארו לעיל הם אוקיינוס של אור הנמצא כל העת בתנועה, וכתוצאה מכך מופיעות רגע רגע התגלויות חדשות. "בכל רגע הוא נמצא בתצורה שונה". בהתאם לתיאור זה, הגל האלוהי מגיע מן העצמות וחוזר לעצמות. "כל דבר הגיע ממנו וישוב ויחזור אליו". "כל העניינים חוזרים אליו". "אלוהים הוא האור של האדמה ושל הרקיעים". די בפֵּירוש של ציטוטים אלו מן הקוראן כדי להסביר את כוונת הדברים.

            כל העולם היה העצמוּת: היה אוקיינוס של חוכמה,

            היה באחדות עם אלוהים. לא קיימת אלוהות לבד מאלוהים.

            קיום מוחלט הוא סוג הים אשר בורא כל העת.

            על המסתורין של "אַנַא-ל חַאק" הוא חוזר בנסתר ובגלוי

            בכל רגע ורגע. 

* * * 

לכן גלי הים נקראים מַא סִיוָוא (זה שהוא אחֵר). לים אין התחלה ואין קץ, והגלים נחשבים לדברים המתרחשים לאחר מכן.

הוויית הראשון והוויית האחרון שייכים לאלוהים, והמא סיווא המופיע נחשב כקיים בהווייה שהיא מוחלטת. כל הדברים הקיימים מתגלמים מתוך העצמות המוחלטת. אילו הייתה ההתגלות, שהיא החיים של אותו יש, נקטעת, ולו לרגע אחד – היה הכול נקבר בתוך אי-קיום. 

הנוכחות החמישית – אִינְסַאנִי-ל קָאמִיל (האדם המושלם)

כאן יוסבר האדם המושלם. הנוכחויות שתוארו והטוטליות של העולמות מוכלים ומוקפים במלואם באדם זה. האדם המושלם הוא בעליה של דרגת האיחוד; הוא נמצא בתחנה של השם העצום ביותר (אל-אִסְמִי-ל-עַזַאם). כשם שה אסמי-ל עזאם אוסף בתוכו ומכיל את כל השמות – כך האדם המושלם אוסף ומכיל בתוכו את העולמות: מוּלק, מַלְאַכּוּת, גַ'בַּרוּת ולַהוּת. בין אם הדבר יבוא לידי התגלמות ובין אם יישאר פנימי – אין תחנה שהאדם המושלם אינו מקיף. בהדבקה שהיא מהותית (דַ'אתִי) בכל דבר, הוא מממש את ריבונותו (חוכּם), ויהא הדבר אשר יהא – הוא מופיע בו בדיוק כפי שהוא. למעשה, הזרטי עלי אמר זאת כך:

            "חשבת את עצמך כחלק, קטן;

            אך יש בך עולם, הגדול ביותר". 

כלומר, אתה חושב את עצמך לדבר קטן, בעוד שחבוי בך הגדול שבעולמות. אם תלך למורה ותלמד לדעת את עצמך, תראה כל דבר כאילו הוא בך ואת עצמך בכל דבר, ותדע בוודאות (יָכִּין).

תוכל לדמיין את גדולתו של האדם המושלם כך: אילו 18,000 עולמות היו מונחים בכלי אחד ונכתשים לעיסה אחת, הרכבה היה האדם המושלם. אדם זה יראה 18,000 העולמות דרך 18,000 עיניים. הוא רואה כל עולם דרך העין המתאימה לו. הוא רואה את עולם החושים דרך עין החושים, את ענייני האינטלקט דרך עין האינטלקט, את המשמעויות דרך עין הלב. וכך הדבר ביחס לשאר העולמות. אותם בורים הסבורים שיבינו את המשמעויות דרך עין החושים פשוט מתמוססים בתקווה. ואת זאת יודעים אלו היודעים.

            התקדם, מצא עין. הֵרפא בעזרתה.

            ועתה, הבט ממנו אליו.

 

כדי שאפשר יהיה להתבונן בעולם הלא-נודע נחוץ שתהיה עין אלוהית.

הסיבה לכך שאנשים אחדים מתארים את העולמות כ-18,000 היא:

1. עַקלִי-ל-כּוּל – האינטלקט הטוטלי

2. נפסי-ל כול – הנפש האוניברסלית

(אל שני אלו מתייחסים לעתים כאל אל-קַלַאם (עט) ואל-לָוּח (לוח)

3. אל-ערש – כס הכבוד

4. אל-כורסי – הכַּן 

בעקבותיהם באים שבעה רקיעים, ארבעת יסודות הטבע ושלוש לידות (מַוַואלִיד): הסך הכול מגיע לשמונה, ובמספור מפורט הם מסתכמים בשמונה-עשר אלף. מבין אנשי המעלה, רבים ממשיכים בכך. בכל מקרה, האמת היא שהעולמות אינם ניתנים לספירה. 

פרק 4 

והנה מידע שימושי. מה שיש, כבריאה, על פני כדור הארץ, נחשב כעשירית בלבד ממה שיש במים. מה שיש במים ומה שיש על פני האדמה גם יחד אינו אלא עשירית ממה שיש בשמיים. סיכום של כל אלה יגיע לעשירית ממספר המלאכים החיים בספירה השמימית הראשונה. כל אלה גם יחד יגיעו לעשירית מהמלאכים בספירה השניה, והשוואה זו נמשכת עד לספירה השביעית; ואלה הנמצאים בשבע השכבות בעומק האדמה ושבע השכבות של הספירות השמימיות, אם ייספרו יחד עם היצורים השמימיים – יגיעו בקושי לעשירית ממספר המלאכים החיים על הכַּן (כּוּרְסִי). מובאה זו מן הקוראן אומרת כך: "הכּוּרְסִי שלו הקיף את השמיים ואת הארץ". על הכּוּרְסִי – היצורים משבע השכבות של האדמה ושבע השכבות של הספירות השמימיות, וכן גם המים, גם יחד, יגיעו לעשירית ממספר המלאכים החוסים בפינה אחת של כיסא הכבוד (עַרְש), וכל מה שחוּשַב עד הנה יוכל להוות עשירית ממספר מלאכי המוּהַיימִין. מלאכי המוהיימין – מאז יום בריאתם ועד היום הזה – לא הסיטו את מבטם מהתבוננות במתיקות של היופי (גַ'מַאל), והם שרויים באכסטזה בהביטם על יופי זה. הם אינם יודעים את עצמם ואין הם יודעים אחרים – עד עתה אין הם יודעים אפילו על בריאת העולמות או על בריאת אדם או איבליס.

* * * 

ואז יש לאלוהים מלאך גדול, שעל ראשו שערות אין-ספור. לפי השוואה זו כל המלאכים וכל שאר הדברים שדיברנו עליהם גם יחד הם כמו פנינה אחת על שערה של אדם. אילו ציווה אלוהים למלאך זה – הוא היה בולע את כל היקום כחתיכה אחת, ואפילו לא היה מבחין שמשהו עבר בגרונו. שמו של מלאך זה הוא רוח (רוּח).

כך – כל העניינים שנמנו לעיל, המלאכים והספירות, אילו היו מונחים בתוך לבו של האדם המושלם – הוא לא היה חש בלבו אפילו את משקלו של אטום אחד. כאשר ביאזיד הגיע לתחנה זו, הוא אמר כך: "אילו כיסא הכבוד וכל מה שיש בו היו מוגדלים פי מיליון, ומונחים בתוך פינה אחת בלבו של איש הידע – הוא לא היה אפילו חש בקיומם". הלב שהשמיים והארץ וכיסא הכבוד והכן אינם יכולים להכילו – נעשה למקום ההתגלות של העצום (עַזִים) ונורא-ההוד (גַ'לַאל) ושל הטוטליות של האל-כשהוא-לעצמו וכל תארי אלוהים. זה נתמך גם על ידי החַדִית' קוּדְסִי (מסורת שבע"פ מפי מוחמד, שבה אלוהים מדבר בגוף ראשון): "שמיי ואדמתי אינם יכולים להכילני, אך התאמתי לתוך לבו של עבדי המאמין (מוּאְמִין). המאמין משמש מראה למה שהוא מאמין בו". המוּאְמִין הראשון מתייחס לאדם המושלם, והשני – לעצמוּת של האמיתי. במילים אחרות, האדם המושלם הוא ראי לאמיתי.

אבן ערבי, בפוּסוּס אַל חִיכַּאם, כשהוא סיפר על רוממות הלב, נגע גם באמרה של ביאזיד, ואמר: "מה שנאמר הוא הרוממות של איש הידע בהשוואה לגופים. כאן אומר זאת גם כך: קיום שאין לו קצה נחשב כקצה עבור התכונה שיצרה אותו. קיים זה, שאין לו גבול או סוף – אילו הקיף את לבו של האדם המושלם, האדם המושלם לא היה חש את משקלו". הרוממות אותה מסביר אבן ערבי לא תתכנס אל שום מספר או חישוב. אין היא אפילו דבר אשר השערה כלשהי (וַאהְם) או השוואה מסוגלים להכילו. אלה דברים המובנים באמצעות הטעם. מי ייתן ואלוהים יעשה טעמים אלה אפשריים לכולנו... ה-וּ-א.

* * * 

ביאזיד, בדרגה זו, מדקלם את השיר:

"שתיתי גביע אחר גביע של אהבה;

היין לא תם, וגם לא צמאוני".

האהבה המוסברת בתחנה זו היא האהוב (מַחְבּוּב). בשיר זה, ביאזיד הביא חדשות אודות הרמה הזאת של הלב, והסביר את המרחבים של הלב. זה ידוע לאלה היודעים.

אם יש צורך לפרש זאת, אפשר לומר כך: הראי של לבי נעשה מקום ההגשמה של ההתגלויות והשְפִיעות של האהוב האין-סופי והנצחי. השפיעות האלוהיות, הנובעות זו מזו, יורדות ומוסיפות לרדת, ולבי מקבל אותן. האהבה והקבלה של לבי אינן מגיעות למיצוי ולא סביר שיהיה להן סוף...

מטרת ההסבר הזה היא להאיר במידה מסוימת את הרוממות של האדם המושלם, ובעקבות זה – את גדולתו של אלוהים. 

"כשאדם אינו יודע שהִנוׁ

איך יוכל להבין את הנצח

ולהגיע לאדון אי-ההתחלות (גַ'בַּאר)..." 

* * * 

אילו כל העצים היו עטים וכל הימים היו דיו, ואילו כל האנשים, ואלה שאותם אין אנו רואים בעיניים אלה, המלאכים, השדים, וכו'... היו סופרים – הם לא היו יכולים להסביר בשלמות את מצביו של האדם המושלם. אילו הזמן שהוקצב להם היה מתחילתו של העולם הזה ועד סופו – עדיין לא היו מספיקים לגרד את פני השטח של הקרום העדין המכסה על פניה של טענה זו. כרמיזה לעניין זה, נצטט את הפסוק הבא מן הקוראן: "אֱמור להם: אילו הימים היו דיו והעצים היו עטים – הם היו כָּלִים לפני שיִכְלוּ המילים של ריבוני. אילו היו כפליים מהם – גם אלה היו כָּלים".

שם אחד של האדם המושלם הוא אִַלִיף, לַם, מִים, כמו בתחילתו של הקוראן (אַלִיף, לַם, מִים). "זה הספר שבו אין ספק". חדית' אומר: "האדם והקוראן הם תאומים". הכוונה ב'אדם' כאן היא לאדם המושלם. הכוונה ב'תאומים' היא תאומים זהים, שנולדו מאותו רחם.

בכל מה שהוסבר עד עתה, כל דבר הוא ראי לאחר. הראי ללַהוּת הוא הגַ'בָּרוּת, הראי לגַ'בָּרוּת הוא המַלְאָכּוּת, הראי למַלְאָכּוּת הוא המוּלְק, והראי לכל אלה הוא האדם המושלם. האדם המושלם הוא ממלא מקומו של אלוהים, והוא הנו ראי המשקף אותו. זהו הראי המראה את ההוויה האלוהית ואת הממשות. אין דרגה שאינה במהותו של האדם המושלם. 

* * * 

ההסבר התארך מסיבות שהן מעבר לשליטה. הבה נשוב לעניין שבו אנו עוסקים.

הנושא האמיתי היה זה: אבן ערבי אמר, "אילו איש הידע ידע את עצמו בשלמות, הוא לא היה נלכד על יעדי אמונה מסוימת כלשהי". אם אדם מגיע למצב זה, הוא נחשב כמי שנעשה לאדם מושלם. כל מה שאמרנו עד עתה, מכיל אלפית מהאפיונים של האדם המושלם. לאחר שהאדם הגיע לדרגה זו הוא הנו לחלוטין מקום ההתגלות של אלוהים, כך שיהא הצד שממנו הוא מגלה עצמו אשר יהא – זה מתקבל.

האדם שמגיע לדרגה זו נקרא האדם המושלם. מי ייתן ואלוהים יסייע בידינו שנגיע לדרגה זו. אמן, ה-וּ-א. 

* * * 

הו אח, חֲשוב במתינות. אלוהים העניק לנו יכולת גדולה. אנו מאבדים זאת. האם זה הדבר הראוי לעשותו? אנו מורידים עצמנו לרמה של הקבוצה המוזכרת בקוראן: "הם כמו עדרים, אולי אפילו יותר מבולבלים". חבל עלינו.

אין זה קל להיעשות אדם מושלם. אפשר רק למצוא אדם מושלם ולאחוז בידו ולשרת אותו. אלוהים העניק יכולת זו לכל אחד, אך האדם נושר אל הדרגה הנמוכה ביותר, והורס את יכולתו. מסור עצמך בידי מורה מושלם, והיעשה גם אתה אדם.

החשוב ביותר הוא להיות קשור מתוך ודאות אל יכולתו של האדם להיעשות מושלם. לעולם אל תחשוב שהאדם המושלם הוא אדם ללא אמונה או דרך. נתיבו ואמונתו הם בקיום המשאלה האלוהית ובקיום הצו האלוהי. אמונה זו אינה דרך או אמונה פיגורטיבית. כמה מאנשי אלוהים, כשנשאלו "מאיזו דרך אתם?" ענו: "אני מדרכו של אלוהים".

הֱיֵה חופשי מחוקיהן של כל הדרכים השונות:

הֱיֵה ראשון בין ההולכים בדרך. 

* * * 

שאלו כמה מאנשי המעלה: "לפי מה שנאמר, איש הידע לא יישאר קשור לאמונה אחת כלשהי, אך הוא יופיע בפני אנשים כאילו הוא מצוי בהתאמה אתם, כי יש מובאה האומרת: 'דַבֵּר אל האנשים לפי יכולת הבנתם'. אילו היה מראה לאנשים מה שמצוי בלבו היו הורגים אותו מיד. אם הסיטואציה היא כזאת – האם איש הידע אינו צבוע?"

התשובה היא כדלקמן: לא. כי הצבוע הוא זה שיש לו אמונה נסתרת אך בגלוי הוא פועל לפי האמונה הרווחת, והוא עצמו יודע שמה שהוא עושה אינו ראוי. מה שאיש הידע מציג כלפי חוץ כאמונה שלו זהה לאמת, ואם כי אמונתו הפנימית עשויה להיראות כניגוד לאמונה שהוא מציג כלפי חוץ – היא אינה כך. המסגרת של איש הידע רחבה. אפילו שתי האמונות המנוגדות מתאחדות בו. אם שתי אמונות מנוגדות אלו מופיעות כניגודים בפני האנשים בחוץ – בשבילו זה אינו כך. האחד היודע הכי טוב הוא אלוהים. 

פרק 5 

יש דבר שחייבים לדעת אותו: על איש הידע לדעת את מקום ראשיתו ואת מקום שִיבָתו; מנין בא ולאן הוא הולך... וידע זה קשור לשלושה מסעות. מטבע הדברים מובן שמסעות אלה קשורים להתפתחותו הרוחנית של האיש. למסע הזה אין התחלה ואין סוף, גם אין לו מספר, אך שלושה מסעות אלה בהם בחרנו כוללים את כולם. האדם שלא עשה שלושה מסעות אלה אינו יכול להבין את עצמו ואינו יכול למצוא בעצמו את הרגשת הידע הנחוצה כלפי בוראו, כמו-כן אין הוא יכול להגיע לבשלות וגם לא להנחות אחרים לכך.

מסע ראשון

להווי ידוע שלכל אדם יש מקום אמיתי בעצמוּת האלוהית. כשאלוהים-כשהוא- לעצמו רוצה שהאמיתי יופיע בעולם התופעות – הוא מגדיר קודם את צורתו כתודעה בידיעת עצמו, שהינה הידיעה הטוטלית (עַקְלִי-ל-כּוּל). מקום זה משמש לו כמראה אלוהית, וזה העולם של הידע האלוהי. צורה זו נשארת במצב זה ככל שראוי בעיני אלוהים. אחר-כך הוא יורד אל הנפש הטוטלית (נַפְסִי-ל-כּוּל), אחר-כך אל הכֵּס, ואז אל הכַּן. רמה אחרי רמה הוא חוצה את שבע הספִירות ויורד אל כדור האש, אחר-כך אוויר, אחר-כך מים, אחר-כך נופל על האדמה; אחרי כן אל המחצבים, הצמחים, המלאכים, ואז מבקר את האנושות ואת הג'ינים (השדים).

עד שהוא מגיע לדרגה של האנושי הוא עובר טלטלות רבות בכל דרגה של ירידתו; הוא פוגש קשיים. לפעמים הוא עולה; לפעמים הוא שוקע; והוא משלים חצי מעגל עד שהוא משתכן במין האנושי, ונקודה זו ידועה כשפל שבשפלים (אַסְפַלִי – סַאפַלִין).

לאדם – בלי שיידע מנין בא ולאן הוא חוזר – זוהי התחלה. הסברנו זאת כבר קודם. בפסוק מן הקוראן נאמר: "יצרנו את האדם בבעלות על כל יְפִי הבריאה, ואז הורדנו אותו אל השפל שבשפלים". כל הרמות והדרגות הללו שמנינו קודם, עד שהוא מגיע לדרגה האנושית, מהוות את המסע הראשון. אם אדם, בלי להבין מנין בא ולאן הוא חוזר, מצטרף לַמסע – הוא מעסיק את עצמו רק בתנועה ובשייכות, ואם הוא מוצא רק את נקודת ההתחלה – עדיין הוא נשאר רחוק מאוד ממציאת העולם של האיחוד (גַ'אם). הוא נחשב כשרוי בהפרדה, וכרמז לכך נאמר: "כל אדם שהנו מופרד בטרם מצא את עולם האחדות – שרוי בעבודת אלילים (שִירְק – ריבוי אלים)". יש לצטט כאן פסוק מתוך הקוראן: "הם כמו עדרי צאן או אפילו יותר מבולבלים". אלה מוחזרים ביום הדין כשהם משתייכים לקבוצה זו. 

מסע שני

מסע זה ידוע גם כמסע ההתבוננות וההתחנכות. במסע שני זה יש להיאחז במקור של ידע, כי נחוץ לעוף אל האינטלקט השלם. זה נקרא גם בשם המציאות של מוחמד. בסיוע עזרה והִימָה של אנשי המעלה צריך להגיע לכאן: הגעה זו היא מיוחדת.

עד שאדם מגיע אל מקומו הנכון כבר רכש במסע שקיעתו צבעים רבים (של אי-טוהר) מכל אחת מן הרמות שבהן ביקר – צבעים מסיחי-דעת. הוא רכש מכל רמה איכות חסרת-תועלת או מעכבת כלשהי. בגלל איכויות אלו הלך לאיבוד בהמון הידוע כ"שפל יותר מעדר צאן". עתה, לאחר שהוא נאחז במורה מושלם – יהא עליו לוותר על רוב האפיונים חסרי התועלת הללו אותם רכש במסעו מַטָה, והוא ישוב אל אותו מצב שהיה מצבו מאז ומעולם; והוא שב ונהיה מה שכבר היה. ללא היטהרות באופן זה – יקשה עליו להגיע אל האינטלקט הטוטלי.

דַמיְינו אדם שיצא לדרך: אם אין לו ידע של האינטלקט הטוטלי – לעולם לא יגיע לרמה של אנשי האמת. כדי להתפתח כראוי יש צורך להגיע אל האינטלקט הטוטלי עוד במהלך הדרך. זו הדרגה של הקדוּשה (וִילָאיָה).

אלה שהגיעו אל המַנחֶה הינם טהורים.

אלה שלא הגיעו אליו – טמאים. 

* * *

אדם ההולך בדרך נעשה לאדם לאחר שהגיע לאינטלקט הטוטלי. זה נקרא המציאות של מוחמד. לכך מתייחס החדית': "ראשית לכול ברא אלוהים את האינטלקט שלי". האדם בדרך, כשהוא בתחנה זו, הנו חסר-צבע, והוא מוצא בה אחדות.

חֲסַר-הצבע כולא אפילו את הצבע:

משה נלחם במשה.

האחד שאינו נכנס לצבע מוצא דרך נעימה.

משה ופרעה מתיידדים. 

* * * 

האינטלקט של האדם מוצא את האינטלקט הטוטלי, נפשו מוצאת את הנפש הטוטלית, רוחו מוצאת א<

---